שופטת המחוזי שהתנדבה לעשות למנדלבליט את העבודה בתיקי נתניהו

בעבודת הדוקטורט שהגישה השבוע לימור מרגולין־יחידי הייתה חסרה רק הקדשה: לאביחי בהוקרה. פרק המבוא של הספר, שנכתב כולו "למעלה מן הצורך", נראה כאילו הוקדש לתשתית תיאורטית שאמורה לעזור ליועץ המשפטי לממשלה לעשות סדר בתיקי נתניהו. מנדלבליט מסביר בתדרוכים שייקח לו עוד זמן לגבש החלטה בתיקי ראש הממשלה, אז מרגולין־יחידי התנדבה לעשות לו את העבודה. נשאר לו רק לקרוא וליישם.

טוב, זה כמובן לא היה דוקטורט. אורך הטקסט שכתבה שופטת בית המשפט המחוזי בתל־אביב (320 עמודים) יכול אמנם להספיק לעבודת תואר שלישי בסיסית, אבל התוכן שלו היה גזר דין שבו הרשיעה השופטת את ראש עיריית אשקלון לשעבר איתמר שמעוני. שמעוני הורשע בחלק מסעיפי השוחד והפרת האמונים שבהם הואשם, וזוכה מאחרים. כאמור, מפרק המבוא הארוך עולה ששמעוני הוא רק המשל.

הסיפור של שמעוני כאילו נלקח מתסריט גנרי על עלייתו ונפילתו של שריף כול־יכול בשלטון המקומי. הוא היה ראש עיר חזק ומקושר שעף קרוב מדי אל השמש, וכמו במשחק סולמות ונחשים הדרך למטה הייתה מהירה וכואבת. ואם מדברים על הנחש, הנפילה התחילה כששתי נשים התלוננו כלפיו על עניינים שבצנעה, והוא חתם מול כל אחת מהן על הסכם פיצויים נדיב בתמורה למשיכת התלונה. שמעוני שבר את הראש מהיכן לגייס מיליון שקלים, ובשלב הזה נכנסו לתמונה מאכערים וקבלנים שביקשו להפוך את הלימון ללימונדה.

פסק הדין הזה עניין את התקשורת הארצית בגלל אחד מסעיפי האישום נגד שמעוני, שעסק בשוחד בתמורה לסיקור חיובי. הקבלן רכש אתר אינטרנט שהיה ביקורתי כלפי שמעוני, וסגר אותו. עוד הוא רכש מקומון שהיה מזוהה עם שמעוני לפני כן, והפך אותו ל"מקומון שלא רק מפרגן לראש העיר, אלא גם משתף את ראש העיר ומקורביו בעריכתו ובתכניו", כלשון פסק הדין.

מה ההבדל בין שוחד להפרת אמונים, ומתי סיקור חיובי ייחשב לשוחד ומתי לא? להלן מדריך מרגולין־יחידי. פסק הדין של השופטת התל־אביבית אמנם לא ייחשב תקדים מחייב בעבור ההרכב שידון בתיקי נתניהו, אבל יש בו כדי להצביע על תפיסה שקנתה לה מקום בבית המשפט.

לכאורה, הגדרת השוחד בדיני העונשין פשוטה למדי: עובד ציבור מקבל מתת, בתמורה לפעולה הקשורה בתפקידו. דוגמה: ראש עיר שמקבל מעטפות כסף, בתמורה לחתימה על היתר בנייה. חתימת ראש העיר היא אמנם ה"תמורה", אולם ראש העיר לא צריך לחתום בפועל על היתר הבנייה. גם מתת ללא תמורה היא שוחד, אלא שבדרך כלל התביעה תחפש תמורה מכיוון שזו מקילה עליה להוכיח את הקשר הסיבתי. קרי, להוכיח שהמשחד נתן את המתת כדי לקבל את התמורה, ולא סתם כמתנה לחבר.

ומה עם המתת איננה בכסף אלא בטובת הנאה אחרת? חוק העונשין קובע במפורש ששוחד לא חייב להיות כסף, ויכול להינתן בצורת טובת הנאה. מרגולין־יחידי טוענת שבכל זאת יש הבדל: כסף הוא מתת אובייקטיבית, והשופט לא צריך להיות בוחן כליות ולב כדי לקבוע שהוא ניתן כשוחד. בטובת הנאה שאיננה כסף, לעומת זאת, התביעה תצטרך לעמוד ב"מבחן הסובייקטיבי", כלומר להוכיח שבעבור נבחר הציבור מדובר במתת בעלת ערך משמעותי לפחות כמו כסף.

הסיפור כולו מסתבך כשמדובר בסיקור חיובי, שכן מערכת היחסים בין פוליטיקאים לעיתונאים היא תמיד מורכבת ומסובכת: אידיאולוגיה מתנגשת באינטרסים, ערכים בצרכים, עקרונות במצוקות. שאלתי פעם מו"ל של עיתון גדול על מדיניות התחקירים שלו, ובלי להתבלבל הוא ענה: מפרסמים חופשי, בתנאי שזה לא על אדם או גוף שקונים אצלנו מודעות. הייתי בהלם מהעובדה שאין אצלו שום קיר מפריד בין המערכת למחלקת הסחר, אבל בעבורו אלו החיים והוא אפילו לא הרגיש צורך להתנצל. תשאלו איך הדמוקרטיה שורדת? התשובה היא שברוך השם יש עיתונים, אתרים וערוצים שיפרסמו מה שאחרים גונזים. כך או כך, פלישה משפטית למערכת השיקולים שבין מו"לים ופוליטיקאים היא מבוך מסוכן שלא בטוח שיש דרך לצאת ממנו בלי לפגוע בחופש הביטוי.

על שישה מבחנים
אבל מרגולין־יחידי החליטה להיכנס בכל זאת אל המבוך, והיא מונה שישה מבחנים כדי לבדוק אם סיקור חיובי הוא שוחד או לא:

המבחן הראשון הוא אם לכלי התקשורת יש אינטרסים עסקיים וכלכליים שלאיש הציבור ישנה השפעה עליהם, והאם האינטרסים הללו עלו במפורש או במשתמע בשיחות בין הצדדים.

המבחן השני הוא אם כלי התקשורת היה אוהד או ניטרלי כלפי נבחר הציבור לפני האירוע החשוד כשוחד, ואז קשה להוכיח שהשוחד שינה את אופי הסיקור, או שמדובר בכלי תקשורת עוין ולעומתי, והמתת שינתה באופן מובהק את אופי הסיקור.

המבחן השלישי הוא אם התמורה שנתן כלי התקשורת לאיש הציבור היא בדמות דיווחים כלליים המסקרים באופן מקצועי את עבודתו הציבורית, כלומר דיווחים שיש להם הצדקה מקצועית אובייקטיבית, או שמדובר באייטמים אישיים אוהדים עליו ועל משפחתו, כאלה שהזיקה שלהם לתפקידו הציבורי קלושה או אגבית, ואז ברור יותר שהם ניתנו כמתת "שוחדית".

המבחן הרביעי הוא אם איש הציבור ירד לפרטים והתערב בעבודה השוטפת של גוף התקשורת: האם השפיע על ניסוח כותרות, בחירת תמונות, מיקום ידיעות בשער או בדף אחורי. ככל שההתערבות עמוקה יותר, כך קטנה ההסתברות שמדובר בהתנהלות נורמטיבית. המבחן החמישי הוא אם מדובר בהתערבות חריגה וחד־פעמית, או שמדובר בדפוס חוזר של מעורבות פוליטית מתמשכת לאורך תקופה ארוכה.

המבחן השישי והאחרון הוא הפסיכולוגיה האישית של נבחר הציבור: עד כמה הוא "לחוץ תקשורת"? איזו חשיבות הוא מייחס לאופי הסיקור שהיא מעניקה לו, ובאיזו רמה הוא מתענה מסיקור שלילי וחשוב לו סיקור חיובי? ככל שנבחר הציבור מעורב יותר רגשית ונפשית, כך יקל על התביעה לבסס אישום בשוחד.

ובכן, לא צריך להכביר בדוגמאות כדי להבין שמערך התבחינים של מרגולין־יחידי כאילו נתפר אחד לאחד לתיקי 2000 ו־4000. לפי טיוטת כתב החשדות שפרסם היועמ"ש טרם השימוע, האינטרס הכלכלי של שאול אלוביץ' באישור עסקת בזק־יס היה מובהק. בעבור אלוביץ' המטרה לא הייתה להרוויח עוד קצת כסף ולהיות קצת יותר עשיר, אלא להציל את מבנה הפירמידה הענק שבנה בחוסר שיקול דעת, ולהאכיל את מפלצת החוב שאיימה לבלוע אותו. אישור העסקה היה אמור להעניק לו הטבת מס בגובה מיליארד שקלים ולאפשר לו אורך נשימה. הוא הדין לנוני מוזס: הקלטות השיחות שלו עם נתניהו מוכיחות שהאיש היה מבועת מהתפוצה הרחבה של 'ישראל היום' החינמי ומהצניחה במחירי המודעות, והיה מוכן ללכת רחוק מאוד כדי לנטרל את האיום.

בנוגע לתבחין השני, העוסק באידיאולוגיה של כלי התקשורת: וואלה, כמו גם ידיעות אחרונות, היו ביקורתיים וארסיים כלפי ראש הממשלה נתניהו, ועל זה אין בכלל מחלוקת. האם הסיקור השתנה בשל הדיל? על כך יתווכחו הצדדים בבית המשפט.

התבחין השלישי עסק כאמור באופי הסיקור, אישי או מקצועי. כתב החשדות שפרסם מנדלבליט טוען לעיסוק נרחב ביותר בעניינים אישיים של משפחת נתניהו. כך למשל, ניר חפץ נשלח לא פעם ולא פעמיים לעורך וואלה כדי להחליף תמונה של רעיית ראש הממשלה, ולהוריד או לקדם אייטמים בעניינה. מהקלטות נוני מוזס עולה שמו"ל ידיעות אחרונות הציע לראש הממשלה מתקפה על יריביו הפוליטיים, ובראשם נפתלי בנט. כך גם בנוגע לתבחין הרביעי, כתב החשדות טוען שהערוץ שנפתח בין בלפור למערכת 'וואלה' כלל ירידה לפרטי פרטים.

גם התבחינים החמישי והשישי אינם טובים לנתניהו: הן בתיק 2000 הן בתיק 4000 מערכת היחסים בין השלטון והעיתון התנהלה לאורך שנים ארוכות, ועל החשיבות העצומה שמייחס לנתניהו לתקשורת אין צורך להרחיב.

ואחרי כל זה חשוב להעיר שתי הערות: התבחינים של מרגולין־יחידי נוגעים בסוגיה ממוקדת מאוד – האם סיקור חיובי הוא שוחד? הם לא בהכרח מקעקעים את קו ההגנה של נתניהו, המבוסס ברובו על טענות אחרות. למשל, הטענה שבתיק 2000 נתניהו שיטה במוזס ולא התכוון להעביר את חוק ישראל היום איננה קשורה לרשימה הזו. כך גם הטענה לאכיפה בררנית (בהשוואה לאיתן כבל לדוגמה), וכמובן הטענה שעסקת בזק־יס הייתה מאושרת על ידי הרגולטור גם בלי התערבותו של שלמה פילבר.

הערה נוספת: בתורת המשפט יש ענף המכונה "ריאליזם משפטי". האוחזים בו טוענים שהנורמה החוקית איננה מה שכתוב בספר החוקים ובתיאוריות המלומדים, אלא מה שפוסק בית המשפט בשטח. בתיק שמעוני השופטת כתבה אמנם דיסרטציה שלמה על סיקור חיובי כשוחד, אולם בשורה התחתונה נמנעה מלהרשיע את שמעוני בסעיף הספציפי הזה. נכון, היא עצמה טוענת שאי אפשר להשוות, אבל השורה התחתונה מלמדת שכאשר בית המשפט צריך לקבל הכרעה, הוא מבין שמדובר בהחלטה שהיא לא רק תקדימית אלא גם בעייתית ומורכבת מאוד, ולא ממהר לאמץ אותה.