השמיים התלקחו בדרום ובמרכז. מאות רקטות נורו אל מדינת ישראל, זורות פחד בלב תושביה. חצי מדינה שותקה: אין לימודים, אין עבודה אלא במקרים הכרחיים, ותושבים רבים מסדרים את היום שלהם לפי השניות שיידרשו להם כדי להגיע למרחבים מוגנים. הרשת הוצפה בהזמנות לתושבי הדרום לבוא ולהתארח רחוק מהטילים, להירגע מהמתח, להגן על הילדים. כמה מההזמנות היו פרטיות – איש ומכריו, איש ומשפחתו – ומקצתן היו ממוסדות, רשויות וארגונים המציעים מקלט בעין הסערה.
שאלת פינוי האוכלוסייה האזרחית בעת מלחמה אינה חדשה. ילדי לונדון פונו במלחמת העולם השנייה מהעיר אל הכפר. כך גם ילדי גוש עציון במלחמת השחרור. ילדי הקיבוצים בדרום ובצפון באותה מלחמה נשארו לעיתים עד הרגע האחרון, בהחלטת הנהגת הקיבוץ, ומולטו בעור שיניהם.
השאלות הנלוות לפינוי אוכלוסייה בלתי לוחמת מבתיה בעת מלחמה אינן פשוטות, או לפחות היו סלע מחלוקת בעבר: האם יש חשיבות מורלית להישארות הילדים עם הוריהם הלוחמים? או אולי דווקא הסתלקותם למקום בטוח יותר מאפשרת ללוחמים להילחם בלי לדאוג כל כך? האם שמירה על השגרה מחזקת את העם, או שההתעקשות על שמירת השגרה עלולה לעלות באבדות בנפש, לפגוע בעוצמת העורף ודווקא להחליש אותו? ואם כן, עד כמה עלינו להיזהר? מהו המינון הנכון בין יישום שני העקרונות האלו? מה מחזק את האויב ומעודד אותו יותר: תמונות של בריחת אזרחים, או תמונות של פגיעה בהם?
במלחמת השחרור גרה בקיבוץ ניצנים קשרת אמיצה, מירה בן־ארי. היא היתה בת 22, אם לבן, והתלבטה קשות אם לפנות אותו, ביודעה שלא תלווה אותו כי היא נחוצה בחזית. היא שלחה את דני בנה אל בעלה, ששהה במקום מבטחים, ותחבה פתק לכיס מעילו: "אני רק אכתוב כמה מילים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב. פשוט זה קצת קשה. יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף פעם, אבל אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכול. אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל זאת נשיג את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו. תמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי. תמסור לאבא ולאמא שלי הרבה נשיקות ובקש בשמי סליחה". בן־ארי נהרגה זמן קצר לאחר מכן: היא ירתה למוות בקצין מצרי שהרג את מפקדה במהלך משא ומתן על תנאי הכניעה של מגיני קיבוץ ניצנים, וחייליו של הקצין הרגו אותה.
בנוגע לסבבי הלחימה מול עזה, אין למדינת ישראל פרוטוקול מובנה – אם לפנות את האזרחים שבסיכון או לא. בשיחה עם חברה (שמאלנית, אגב) מאחד מקיבוצי העוטף עלה קול ברור מאוד. מבחינתה לא הייתה דילמה בכלל: היא ושני ילדיה הקטנים נשארים בבית. "השגרה שלנו לא שפויה. אנחנו יודעים להבדיל בין קול שיגור, פגיעה ונפילה. אנחנו נבהלים נורא לפעמים כשמישהו סוגר חזק מדי את פח הזבל. כשעובר אופנוע אנחנו לפעמים חושבים שזו אזעקה. זה לא נורמלי. המורה של הילדים שלי שלחה לי סרטון ובו דמות מצוירת של טיל כיפת ברזל המכונה 'טילי'. 'טילי שומר עלינו', מסביר הסרטון. זה כל כך מקומם! טילי לא שומר עלינו. אף אחד לא שומר עלינו. אנחנו מתנהלים מסבב לסבב".
היכולת הטכנולוגית של האויב משתפרת. כבר אי אפשר להבדיל בין יישובים לפי הסיכון, כי הטילים מגיעים לירושלים ולתל־אביב. מי שחושב שצריך לפנות את תושבי הדרום בזמן מלחמה לוקה בקוצר רואי, היא טוענת. אם הממשלה אינה יכולה לספק הגנה לתושביה – בואו נתפנה מכאן. אבל כל עוד אין החלטה כזאת אנחנו כאן, ואנחנו צריכים להתנהג כריבונים.
אז מה ההבדל בין מירה בן־ארי ובין האם בעוטף עזה? יש הבדל עקרוני: כשהסכנה ברורה ומידית, תחומה בזמן ובמקום, הפחתת הסיכון תורמת לחוסן העורף. אם ייפגעו ילדים חלילה, המורל ייפגע קשות והאויב יחגוג. במקרה של מירה בן־ארי, ושל מלחמת השחרור בכלל, היה יעד, היה ברור מה המטרה. היום אין. אין חזון, אין אומץ לעשות את מה שצריך. אנחנו מורחים את הזמן מסבב לסבב, מנסים למתוח את רגעי השגרה הברוכה, למזער נזקים. אבל במצב מתמשך, כשכל המדינה בסיכון טילים ויכולה להיות תחת מטח רקטות בהחלטה רגעית, פינוי אינו בא בחשבון. אני מצדיעה לכם, תושבים גיבורים.
