המסה המרשימה של חגי סגל, שפורסמה במקור ראשון בשבוע שעבר, ביקשה להניח תשתית עובדתית לטענה שהתקשורת כאן נטתה מאז ומעולם לשמאל, ושבעשור האחרון עברה "כיבוש" ימני חלקי. למעשה, סגל טוען שבאופן מסורתי לא הייתה בישראל עיתונות, אלא דוקו־אקטיביזם: סיקור המציאות כדי להשפיע עליה, והכול בהקשר של ימין־שמאל שבמרכזם סוגיית השטחים במובנה הרחב.
הוצאה של התקשורת מהארון היא תהליך מבורך, שהרי היא מעולם לא הייתה אובייקטיבית. זהו מיתוס רומנטי שנוצר בעידן שבו גם התמחויות אחרות ניסו לשמור על יוקרתן וחסינותן מפני ביקורת. מנקודת הראות של צרכן התקשורת זהו שירות חשוב, שהרי עדיפה שקיפות האינטרסים ואמירה ברורה שהסיקור התקשורתי הוא ניסיון להשיג מטרה פוליטית ספציפית, על פני הסתתרות מאחורי אובייקטיביות בלתי קיימת.
מן המסה אפשר לחלץ שלוש תובנות עיקריות. הראשונה היא שגם אחרי ש"השינויים הדמוגרפיים והרשתות החברתיות סדקו בהדרגה את שלטונה של אסכולת הקומיסרים", התקשורת עדיין "מטילה דופי בשדרים ובפרשנים אוהדי ימין, מתוך חוסר מודעות משווע לאופן התנהלותה הרודנית במשך דורות". קצת כמו יושבי עיירות הפיתוח המזרחיים, חגי סגל אינו מסתפק בתיקון אלא תובע התנצלות. נדמה לי שזה מיותר. אין צורך בהעדפה מתקנת או בהכאה על חטא. יש לתבוע תיקון.
התובנה השנייה נוגעת לניסיון לקבוע "מי התחיל" במלחמת הסכינים בין בנימין נתניהו לתקשורת. המסה של סגל נכתבה בעיצומו של ויכוח נוקב בשאלה אם תביעה לסיקור תקשורתי אוהד עשויה להיחשב טובת הנאה או אפילו שוחד. וכאן נמצא החוסר: במלחמה יש שני צדדים. גם אם התקשורת "התחילה", אי אפשר להתעלם מכך שמה שעולה מן החשדות נגד ראש הממשלה אינו רק חברות עם בעל הון, אלא רצון עז לנקום על עשרים שנות סכסוך.
זהו מצב ייחודי שעיקרו רגשי ולא רכושי, והוא לא בהכרח מבוסס על יחסי קח־תן, המקובלים ביחסים בין פוליטיקאים לעיתונאים, אלא על רצון חד־צדדי להעניש ולהכניע את התקשורת. לא מדובר רק על מדיניות לגיטימית שמבקש נבחר ציבור לממש, אלא על הלך רוח שבו שרוי נתניהו ביחס לתקשורת, שמשפיע על קבלת ההחלטות שלו ועל מסוגלותו לפעול לטובת הציבור ולא לטובת עצמו. במובנים רבים זאת התוצאה הטרגית של התהליך שמתאר סגל.
מה שמוביל אותי לתובנה השלישית, שהיא הכמיהה לאיזון: "חברה דמוקרטית בריאה זקוקה לתקשורת הגונה שתאפשר לה לגבש את השקפותיה בכוחות עצמה. אמנם אין דרך להבטיח שהתקשורת תשקף בהכרח את יחסי הכוחות הפוליטיים בעם, אך בלשון המעטה רצוי להימנע ממצב שבו קבוצת מיעוט תשתלט ממושכות על כל המיקרופונים והמקלדות". אלה מילים נכוחות ונכונות, אבל הגינות תקשורתית אינה תלויה רק באיזון בין ימין לשמאל. לפעמים האיזון יוצר אפקט מצנן לעיסוק בעניינים שאין חשק להציג בהם שני צדדים, ולפעמים הוא משתיק את הצד השני.
אם הימין ישתלב בנורמות ובתרבות המקובלים, לצערנו, בחלקים גדולים מן העיתונות בישראל, וייצור תמונת ראי לעיתונות המושחתת ששלטה כאן לפניו במקום להציע מודל מקצועי והגון – אולי יהיה איזון, אבל תיקון בוודאי לא יהיה. יש צורך בציות לעקרונות של שקיפות וגילוי נאות, הימנעות מניגודי עניינים, הוגנות, יושרה, אתיקה וסטנדרטים מקצועיים של סקרנות וגיוון. יש להטמיע את התפיסה שמי שמנצל את כלי התקשורת שלו כדי לייצר לעצמו כוח פוליטי וכלכלי הוא מושחת.
בהיעדר שוק תקשורת בריא ומתפקד, אין דמוקרטיה. בלי עיתונאים חוקרים, אמיצים, חסרי בושה וחסרי מנוח, אובססיבים ונוקדנים, שמאחוריהם מערכות גדולות שמגבות אותם, אי אפשר לחשוף את עוולות הממשל. אי אפשר לקיים ביקורת אמיתית על השלטון. אי אפשר לבקש להחליפו בבוא העת, אם יהיה צורך בכך. מה שצריך ללמוד מן המסה המרשימה של סגל הוא שנדרש חוזה חדש בין התקשורת לצרכניה, שתהיה בו הגדרה מחודשת של כללי המשחק.
ד"ר תהילה שוורץ־אלטשולר היא חוקרת בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה וחברת נשיאות מועצת העיתונות
