על חטאיי אני מכה היום: תמכתי בתוכנית ההתנתקות. תמכתי בה מכמה סיבות. הראשונה – שיש בעיה מוסרית בשליטה על בני אדם נטולי אזרחות; במיוחד ברצועה, שבה ישבו כ־8,500 אזרחים ישראלים לצד כשני מיליון פלסטינים נטולי אזרחות. השנייה – ששליטה ישראלית בלי תאריך תפוגה תאלץ את ישראל לספח את השטחים והתושבים גם יחד, ותפגע אנושות בסיכוי לקיים כאן מדינה יהודית ודמוקרטית. והשלישית – שאם נסיגה ישראלית מלאה מהרצועה תיענה בהמשך הלחימה, תהיה לישראל לגיטימציה פנימית ובינלאומית להכות באויב במלוא העוצמה.
למרבה הצער, ההנחה השלישית התבדתה לחלוטין, וכישלונה מקרין גם על שתי ההנחות האחרות. למרות הנסיגה הישראלית מכל סנטימטר של הרצועה, שכללה עקירה קורעת לב של אלפי ישראלים ופירוק כעשרים יישובים, ואף שהתגובה הפלסטינית לנסיגה אינה מתמקדת בבניית חיים משגשגים אלא מנצלת את הנסיגה לשיפור יכולת ההתנכלות לישראל – לא נוצרה לגיטימציה למכות מוחצות על הרצועה, לא בדעת הקהל הבינלאומית, ואפילו לא בקרב רוב אנשי השמאל הישראלי. המסקנה היא שאם ביטחון מדינת ישראל רק הורע בעקבות הנסיגה, גם משקלם של שני הנימוקים האחרים שתמכו בנסיגה יורד פלאים. ביטחונם של תושבי ישראל הוא צורך קיומי, הקודם לזכותם המוסרית של הפלסטינים ליהנות מעצמאות, וגם לדרישה מישראל להעניק להם אזרחות.
גם אם נניח שמספר ההרוגים הכולל מהטרור ברצועה פחת בעקבות ההתנתקות, שיתוק חלק ניכר ממדינת ישראל בכפוף לרצונם של ארגוני טרור שכל אחד מהם בעל סדר יום עצמאי, וכולם יחד מסתתרים מאחורי אוכלוסייה אזרחית שלא מאפשרת הרתעה הולמת, הוא מצב בלתי נסבל. הוא משדר תחושה מסוכנת, שישראל נתפסה בעקב אכילס שלה, גם כלפי העתיד. אי אפשר לקבל את הפיכתה של ישראל לבת ערובה לכל גחמה של ארגון טרור כלשהו, או לכל קושי פוליטי פלסטיני שהתגובה עליו היא ניסיון להסחת דעת הקהל באמצעות פגיעה בישראל.
כדאי לשים לב: הוויתורים שוויתרה ישראל ביו"ש, כולל הנסיגה מארבעה יישובים בצפון השומרון בתוכנית ההתנתקות, לא הביאו לתוצאה קשה דומה. הסיבה פשוטה: מאז מבצע חומת מגן, באפריל 2002, ברור שהשליטה הביטחונית העליונה בשטחי יו"ש בידי ישראל, והרשות הפלסטינית היא לכל היותר קבלן משנה. זה טוב לרשות הפלסטינית, שאלמלא הגיבוי הישראלי ספק אם הייתה שורדת, וזה בוודאי טוב לאזרחי ישראל.
מסקנה: כדי להחזיר מצב ביטחון סביר לא הכרחי לחזור לשליטה אזרחית מלאה בכל שטח הרצועה. אבל חייבת להיות לישראל שליטה ביטחונית עליונה. זה אומר שאפשרות כיבושה הקרקעי של כל רצועת עזה אינה בהכרח הדרך העיקרית, בהינתן כל סיכוניה. אפשרות ראשונית עדיפה היא הפצצות תגובה קשות במיוחד על כל התנכלות מהרצועה, הפלת בניינים רבי־קומות ופגיעה בתשתיות, כמובן אחרי אזהרת האזרחים לצאת מהשטח המותקף. עם זה, כדי שההרתעה תהיה חדה יותר, אסור להוריד מן השולחן גם את אפשרות הכיבוש הקרקעי, ואף לממש אותה אם ההפצצות מן האוויר לא יועילו. כל זאת תוך הצבה תמידית של הגזר לצד המקל: נכונות לפיתוח של הרצועה, במימון בינלאומי ובהשתתפות ישראל, אם הטרור ייפסק לפרק זמן שיוגדר כניסיון. שקט לא ייענה רק בשקט, אלא גם בעזרה לחיי היומיום של התושבים.
לטווח ארוך, אין לרצועת עזה פתרון זולת שיקום אינטנסיבי ופירוק מחנות הפליטים שבהם מתגוררים כמחצית מתושבי הרצועה. היה רצוי עוד יותר אילו צאצאי הפליטים היו משוקמים מחוץ לרצועה. שטח של 365 קמ"ר יתקשה לשאת לאורך זמן שני מיליון תושבים, בריבוי טבעי מהגבוהים בעולם, וברמת השכלה מהנמוכות בעולם, גם תחת השלטון הנאור ביותר והסיוע הכלכלי הנדיב ביותר.
בחודשים האחרונים דובר הרבה על הצורך להבליג על ההתגרויות מעזה כדי להתמקד באתגרים הכבדים והמסוכנים יותר בחזית הצפון. אבל ייתכן גם סדר הפוך: אם ישראל תמחיש ברצועת עזה שבעל הבית השתגע ואינו מוכן עוד להפוך לבן ערובה, ייתכן שגם אויבים אחרים יפנימו את הלקח ויהיו זהירים יותר.
