יום אחד קרא רב העיירה למוישה החלבן. מיד כשנכנס מוישה לבית הרב, ניגש אליו הרב והעניק לו שתי סטירות מצלצלות, אחת על כל לחי. "מה עשיתי?", שאל מוישה בעיניים דומעות. אז השיב לו הרב "מספרים שאתה מתעסק עם הבת של דוד הקצב". "אבל הרב, זה ממש לא נכון", ענה מוישה. והרב השיב לו: "חסר לך שזה גם היה נכון".
חסר למפלגת כחול לבן שהדיווחים על נכונותה להסתייע ברשימה המשותפת היו נכונים, כי אחרי אירועי השבוע השאלה המציקה אינה אם חברי הרשימה המשותפת יסכימו לתמוך בגנץ, כפי שאישים חשובים במרכז־שמאל קיוו עד לימים האחרונים, אלא אם גנץ היה יכול להרשות לעצמו להקים ממשלה שקיומה מסתמך על תמיכת הרשימה המשותפת.
האירוע טורף הקלפים והבולט ביותר בהקשר הזה היה כמובן הפגנת חברי הכנסת של חד"ש, המפלגה שנחשבת בתדמית הציבורית למתונה ביותר ברשימה המשותפת, נגד פעולות צה"ל בעזה. ההפגנה בתל־אביב הבהירה היטב את מקומם של חברי הרשימה במארג הישראלי, הרחק מעבר לקצה השמאלי של הקונצנזוס. מי שמעניק את הכינוי "רצח" לחיסול של ארכי־מחבל שידיו טבולות בדמם של ישראלים רבים, אינו שותף פוליטי לגיטימי בעיני רוב הישראלים, לא רק בעיני בוחרי הימין, וטוב שכך. העובדה שבמחנה הדמוקרטי יש מי שעדיין רואים בחברי הכנסת עאידה תומא־סלימאן ועופר כסיף שותפים אפשריים היא אולי אחת הסיבות לכך שהרשימה הזאת קיבלה בבחירות חמישה מנדטים בלבד.
אלא שקץ חלום ממשלת השמאל־מרכז הצרה בתמיכת הרשימה המשותפת, לעת עתה, אינו אמור להרגיע אותנו. העובדה שהאפשרות הזאת עלתה בכלל בכחול לבן, ובאופן משתמע גם אם לא במפורש אצל ליברמן, מטרידה ומדאיגה מאוד.
כאשר בימין מדברים נגד שותפות קואליציונית עם הרשימה המשותפת, יש מי שנוח להם לתייג את ההתנגדות הזאת כ"גזענות". הימנים האלו לא מוכנים לשבת בממשלה שנתמכת על ידי ערבים, פשוט כי הם גזענים. אוי אוי אוי, איזו מדינה גזענית יש לנו. אבל דווקא הימים האחרונים חשפו באופן הבוטה ביותר את העובדה שגזענות היא בכלל לא הסיפור. השאלה אינה אם חבר כנסת פלוני הוא יהודי או ערבי. השאלה הקריטית היא למי נתונה הנאמנות שלו. לאינטרסים של איזו ישות מדינית חבר כנסת כזה או אחר מחויב?
מדינת ישראל נמצאת כיום, וככל הנראה תהיה גם בעתיד הנראה לעין, במצב מלחמה עם כמה וכמה כוחות במרחב שלנו. המצב הזה מחייב קבלת החלטות קשות באופן יומיומי, וההחלטות הללו, שרובן ביטחוניות באופיין, צריכות להתקבל על סמך בחינת מפת אינטרסים מורכבת. אך האינטרס העליון חייב להיות תמיד, בהגדרה, טובתה של מדינת ישראל.
דמיינו לעצמכם שכבר לפני שבועיים הייתה מושבעת ממשלת מרכז־שמאל צרה בראשותו של בני גנץ ובתמיכת הרשימה המשותפת. בפני הממשלה הזו, או למעשה בפני הקבינט שלה, הייתה מונחת מן הסתם הצעת מערכת הביטחון לחסל את בכיר הג'יהאד האסלאמי אבו אל־עטא. מה היו עושים במקרה כזה ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט, ביודעם שהקואליציה שלהם תלויה באצבעותיהם של חברי כנסת הנאמנים לצד של אבו אל־עטא במאבק הזה, ולא לצד הישראלי? האם הם היו מסוגלים לקבל החלטה על החיסול? הרי כשחברת הכנסת תומא־סלימאן מכנה את החיסול של רב המחבלים הזה "רצח" היא לא אומרת את זה מנקודת מבט פציפיסטית, ששוללת כל הרג באשר הוא. היא קוראת לחיסול "רצח" כי נאמנותה הלאומית בסכסוך נתונה לצד הפלסטיני.
תפקידה המובהק של כל ממשלה הוא לדאוג קודם כול לאינטרס הישראלי, ובראשו ביטחון האזרחים. ממשלת ישראל לא יכולה, ואסור לה, להיות בת ערובה של כוחות פוליטיים שגורל תושבי רצועת עזה, למשל, חשוב להם לא פחות ואולי יותר מביטחונם של אזרחי מדינת ישראל. אגב, זה היה נכון גם לפני שבוע ושבועיים, חודש וחודשיים. זה לא צץ פתאום השבוע בעקבות החיסול של בכיר הג'יהאד האסלאמי ותגובת הנגד. לכן מדאיגה ומעציבה כל כך העובדה שבגוש השמאל־מרכז היו מי שעד אתמול נראה להם הגיוני להקים ממשלה שתהיה תלויה בתמיכת הרשימה המשותפת. וכן, גם אם גנץ לא באמת התכוון להקים ממשלה כזאת ולעמוד בראשה, העובדה שסיפרו עליו את זה (ולמען האמת הוא גם לא טרח להכחיש) היא סיבה טובה למועקה ולדאבה.
