החלטתו של שר הביטחון הנכנס נפתלי בנט לוותר על משמר הכבוד עם כניסתו לתפקיד שר הביטחון היא אחת ההחלטות המוצלחות ביותר שהוא קיבל במסגרת תפקידו החדש. והיא מוצלחת לא מפני שהוא נכנס לתפקיד "תחת אש", אלא מפני שהיא התקבלה, כזכור, עוד לפני פרוץ סבב העימות. הרי אם תושבע כאן ממשלה, כמעט כל ממשלה, במהלך החודש ומשהו הקרובים, בנט כנראה לא יהיה שר הביטחון שלה, וממילא טקס כניסה פומפוזי לתפקיד הזה היה עלול להפוך בתוך כמה שבועות את מינויו של בנט מהישג פוליטי מרשים לבדיחה.
נכון לעכשיו, המינוי הזה הוא אחד האקזיטים הפוליטיים המרשימים שנראו כאן. שר ביטחון שהוא יו"ר משותף של מפלגה בעלת שלושה מנדטים – זה עוד לא היה במדינת ישראל, אם זיכרוני אינו מטעני. זו שבירת השיא שקבע בזמנו אביגדור ליברמן, ובהחלט הישג בכל קנה מידה פוליטי מקובל. אבל אחרי השבחים הללו יש כאן שאלה שבנט חייב לשאול את עצמו, והיא איך התפקיד הזה ממנף אותו הלאה, ואינו מכניס אותו למלכודת אישית ופוליטית.
כולנו זוכרים את מינוי אביגדור ליברמן לשר הביטחון. ליברמן רצה מאוד את התפקיד והיה משוכנע שהוא ימצב אותו בליגה הלאומית של ההנהגה הישראלית. בפועל, זה לא מה שקרה. כשמונה ליברמן לשר הביטחון מנתה המפלגה שלו שישה חברי כנסת (כולל אורלי לוי־אבקסיס, שפרשה מיד אחרי מינויו). בקדנציה שלאחר מכן קיבל ליברמן חמישה מנדטים. המשמעות היא שמשרד הביטחון לא שדרג את מעמדו הפוליטי, ואולי ההפך.
כשליברמן היה שר הביטחון עשה ראש הממשלה נתניהו כל מה שאפשר כדי להקטין אותו, ובמבחן התוצאה הוא הצליח, אף שליברמן הוא לא פוליטיקאי פראייר, בלשון המעטה. הנס שקרה לליברמן היה שהבחירות באפריל הפכו אותו, גם עם חמישה מנדטים, ללשון מאזניים שאי אפשר להקים ממשלה בלעדיה. זה לא קרה כי ליברמן היה חכם במיוחד. את השדרוג הפוליטי עשה ליברמן כשנטש את האג'נדה הביטחונית ועבר למכור את הסחורה של נישואים אזרחיים ותחבורה ציבורית בשבת.
אז לליברמן קרה נס, אבל בנט לא יכול לסמוך על הנס. כדי שמשרד הביטחון לא יהפוך לקברו הפוליטי חייב בנט לדאוג שנתניהו לא יעמיד אותו בצל. היממות הראשונות בתפקיד אינן מבשרות לבנט טובות בהקשר הזה, אבל הן היו חריגות. בהמשך בנט יהיה חייב לייצר לעצמו עמדה משמעותית בתוך המשרד, אחרת האקזיט עלול להתגלות בדיעבד כעסקה גרועה במיוחד.
