ההצהרה האמריקנית אמש על כך שההתנחלויות אינן מנוגדות למשפט הבינלאומי (כן, זה הביטוי הנכון, 'משפט בינלאומי' או 'דין בינלאומי'. אין חיה כזו 'חוק בינלאומי') היא בהחלט הצהרה משמחת, אבל כדאי להירגע. לא מדובר בהצהרת כורש מודל 2019.
בסופו של דבר מה שאנחנו רואים זו עוד הדגמה לעובדה שבעצם ידענו תמיד. בפראפרזה על פון קלאוזוביץ' שאמר ש"המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים", ניתן לומר גם שהמשפט הבינלאומי אינו אלא המשך הפוליטיקה והדיפלומטיה באמצעים אחרים. לא מדובר באיזו דיסציפלינה עם חוקי משחק אובייקטיביים עצמאיים שעומדים בפני עצמם. בסופו של דבר אם נשיא ארה"ב ירצה חוות דעת שתקבע דבר מה – הוא יקבל. ואם ירצה שהמסמך יקבע ההיפך – אז גם זה אפשרי. אין כאן כללים יציבים שלא ניתן לחרוג מהם, גם בנושאים אחרים של המשפט הבינלאומי.
אז מה במקרה הזה הוא המשך הפוליטיקה? כנראה שלא מה שאנחנו חושבים באופן אינסטינקטיבי. טראמפ לא מאוד מוטרד מהפוליטיקה הישראלית. הוא כן מאוד מוטרד מהפוליטיקה אצלו בבית. או אם להיות ספציפיים: הוא מוטרד מאוד מתהליך ההדחה שאליו הוא נקלע בקונגרס האמריקני. שימועי ההדחה מעסיקים את טראמפ מאוד, והוא היה שמח שהכותרות בארה"ב ובעולם יעסקו בנושאים אחרים. נניח, בהחלטה של הממשל שלו לשנות את המדיניות ולקבוע שההתנחלויות אינן מעשה בלתי חוקי על פי המשפט הבינלאומי. סתם דוגמה. טראמפ גם יהיה זקוק בהמשך התהליך לכל אצבע בקונגרס. נכון, הסיכוי של הדמוקרטים לגייס את הרוב הדרוש להדחה, שני שליש בכל אחד מהבתים, הוא אפסי. אך מכיוון שאנחנו בשנת בחירות השאלה איננה רק האם ההצעה להדיח את טראמפ תידחה, אלא גם מה תהיינה תוצאות ההצבעה. טראמפ זקוק לאצבע של כל חבר קונגרס וכל סנאטור רפובליקני, והיה שמח גם לכמה אצבעות דמוקרטיות שלפחות לא יצביעו בעד הדחתו, גם אם לא יתנגדו לה. וזו כנראה הסיבה הפוליטית למהלך שאותו אנחנו רואים.
ומה המשך הדיפלומטיה? מתברר שהמשפט הבינלאומי הוא בסוף כלי דיפלומטי. מדובר באמצעי שמפעילות מדינות על מנת לקדם מדיניות. אז אם האיחוד האירופי בוחר בשבוע שעבר להפעיל את הכלי הזה באופן מסוים, כדי להפעיל על ישראל לחץ לפעול באופן מסוים, ארה"ב יכולה לקחת את אותו כלי ולהפעיל אותו בדרך שונה. בסוף לא מדובר כאמור באיזו "תורה מסיני". פעולה חכמה בישראל, או קונסטלציה פוליטית במקום אחר יכולים לייצר שינוי בעמדה הכביכול משפטית. כרגע, אגב, מוקדם לחגוג שינוי בעמדה העולמית בנושא. מוקדם מאוד אפילו. אבל סדק ראשון יש כאן, וישראל תיבחן בשאלה האם הסדק הזה יתאחה תוך שנה-שנתיים, או שמדינת ישראל תדע לעשות מה שצריך כדי להרחיב אותו.
היבט נוסף, מעניין מזווית הראיה הישראלית, הוא שיתוף הפעולה הברור של הדרג המשפטי בממשל האמריקני עם עמדת הנשיא. מתברר שיש בעולם משפטנים שבהחלט מאמינים שתפקידם הוא לייצר את המעטפת המשפטית שהרשות המבצעת מעוניינת בה. לא להיות מייצגיו של איזה "אינטרס ציבורי" עלום הנפרד מהרשות המבצעת ומהחלטותיה. ועדיין ארצות הברית היא דמוקרטיה. לא תאמינו.
אולם, מעבר לכל אלו ההצהרה הנוכחית של טראמפ יצרה חלון הזדמנויות חשוב מאוד עבור מדינת ישראל. ההצהרה למעשה יוצרת את התשתית שתאפשר בהמשך לממשל האמריקני להעניק לישראל מטריה דיפלומטית בינלאומית למהלכי החלת ריבונות בהיקפים כאלו ואחרים. כי אם ההתנחלויות אינן בלתי חוקיות, זה משום שמעמדה של ישראל ביו"ש איננו מעמד של כובש. ואם מעמדה של ישראל איננו מעמד של כובש, אז גם החלת ריבונות איננה מהלך בלתי חוקי. הטיעון הזה כמובן לא ישכנע אף אחד מחוץ לישראל וארה"ב, אבל הוא יספיק כדי לתת לארה"ב נימוק טוב למה לסכל כל מהלך אנטי ישראלי מעשי במועצת הביטחון של האו"ם בעקבות החלת הריבונות.
חלון ההזדמנויות בהקשר הזה הוא מוגבל. יתכן שמדובר בקצת יותר משנה, אם טראמפ יפסיד בבחירות הקרובות, ויתכן שיש לו עוד כמה שנים. בכל מקרה ברור שממשל דמוקרטי שיבחר ישנה את המדיניות. המטריה היא קצרת ימים ותוכל להגן רק על מה שיקרה כאן בזמן הקרוב. לכן צריך כאן ממשלה מתפקדת מהר מאוד, כדי שחלון ההזדמנויות שנפתח עכשיו לא יבוזבז לשווא. וכאן, בנקודה הזו, כל הסיפור מתחבר גם לפוליטיקה המקומית שלנו.
