התלבטתי על מה לכתוב השבוע. מצד אחד הכנסנו את התאומים לגן, מצד שני נרשמתי לחדר כושר, מצד שלישי כבר המון זמן אני מסתובב עם טור בראש על זה שצריך להיות פרס נובל למלצרות. זה לא קורה בכל שבוע, יש שבועות שהמוח שלי ריק וההתלבטויות שלי נעות בין עמוד ריק לטור על זה שאין לי רעיון לטור. אבל השבוע היה שבוע טוב – כזה שכבר ביום ראשון עולה לי נושא, אבל אני לא נסגר עליו כדי להיות מוכן למקרה שיצוץ פתאום משהו טוב יותר. ואז, ביום שני התוכניות השתנו.
“הרוג בפיגוע דקירה – צפו בתיעוד הפיגוע", צלצלה הודעת הפוש במכשיר הטלפון שלי. בהתחלה כמובן התעצבנתי כמו כל צדקן טוב מעצם הניסיון לייצר טראפיק על חשבון נרצח תמים שעד לפני כמה רגעים בכלל לא ידע שהוא עומד להפוך לפוש. למה מפרסמים את זה, חשבתי לעצמי. למה להראות את הזוועה הזאת, המשכתי לריב עם אנשים מוסריים ממני שגרים אצלי בראש. האם התייעצו בכלל עם המשפחה? האם אין סיכוי שמישהו מהמעגל השני של הקורבן יקבל את הבשורה באמצעות הסרטון הזה? שתי דקות אחר כך הקלקתי כמו אפס על הלינק, ולחצתי פליי.
כעסתי על עצמי. למה אתה צריך לראות את זה, שאלתי בלב. זה לא עומד לשנות את מה שאתה חושב על הסכסוך, הרי ראית כבר את רצפת בית משפחת פוגל, ראית את בית הכנסת המדמם בירושלים, היית מול הטלוויזיה כששידרו תמונות מליל הסדר הארור במלון פארק. אתה כבר לגמרי מכיר את האכזריות שחולקת איתך את אותה חלקת אדמה. למה אני צורך את הפורנוגרפיה העלובה הזאת למרות שהיא מגעילה אותי. מודה, אין לי תירוץ לצורך הזה לתדלק את להבת הכעס שלי, אבל הוא קיים. לצערי.
רק לצעוק לו "תיזהר"
אז נכנעתי והקלקתי. לפני הסרטון התנגנה פרסומת לשניצלים עם ילד שממש נהנה לאכול שניצל בצורת דינוזאור. כמה קל להוציא את החשק ממוצר כשמנגנים את הפרסומת שלו רגע לפני תיעוד של רצח נורא כל כך. לא נראה לי שאקנה לעולל ולתאומים שניצל דינוזאור בקרוב.
הילד אכל את השניצל בתאווה והפרסומת נגמרה, ופתאום בלי התראה ראו כביש, וטרמפיאדה, ובחור עומד בטרמפיאדה ומנסה לעצור טרמפ, ומעברו השני של הכביש הסוף האכזרי של אותו בחור צועד עם תרמיל. ואתה רוצה לצעוק "תיזהר" כאילו שיש סיכוי שהוא ישמע, אבל אתה יודע שזה לא עובד ככה.
יש משהו חולני, כמעט בזוי, בלצפות בסרטון שמציג אדם כמה שניות לפני מותו, בלי שהוא מודע לכך. יש בזה גם משהו ממכר, שנותן מעין תחושת שליטה עלובה בסיטואציה נוראית. צפיתי השבוע אינספור פעמים בסרטון בן 44 השניות שבו נראה איתמר בן־גל ז"ל עומד בטרמפיאדה ליד אריאל. פעם אחר פעם צפיתי במחבל חוצה את הכביש במין שלווה השמורה רק לאנשים שהדלק שלהם הוא מוות. הסתכלתי עליו עומד שם בטרמפיאדה, לא מודע לגורל הצפוי לו, וחשבתי כמה פעמים הייתי בסיטואציות כאלה, שבהן הייתי מרוכז בפעולה מסוימת עד כדי כך שבקלות הרשע היה יכול להפתיע גם אותי.
ואז שליפת סכין, ודקירה, ובריחה, ורוע, וידיעה שעכשיו הלב מזדעזע אבל עוד מעט יחזרו להתעסק פה בשטויות. אז כדי לזכור את השם אני לוחץ עוד פעם על פליי, ועוד פעם, ועוד פעם. ואז אני עוזב את זה והולך לפייסבוק, וכותב את השם איתמר בן־גל בשורת החיפוש, מחכה לדף התוצאות, מגלה שיש כמה, אבל רק אחד גר בהר־ברכה.
ואני נכנס לפרופיל, ורואה את הפנים מחייכות, ונכנס לתמונות, ורואה את הילדים ומתפלל שאין להם מכשיר טלפון עם הודעות פוש שכתוב בהן “הרוג בפיגוע דקירה – צפו בתיעוד הפיגוע", ושמתישהו בעתיד הם יצליחו להתגבר על האובדן ולשבת ולאכול יחד שניצל דינוזאור.
אולי הסרטונים האלה חשובים, אולי קהו פה כל כך החושים והדרך היחידה לשמר זיכרון וכעס היא לפנות לחלק הוויזואלי במוח שלנו, זה שכבר מזמן לא עף על טקסטים וצריך את הריגוש שלו בווידאו. ואולי זה סתם מנגנון הגנה עצמית שמופעל אצלי כדי לא להודות בפה מלא שאין שום סיבה טובה לכך שאני צורך את הזבל הזה.
בפעם הבאה בה זה יקרה
ואז אני נרדם, וקם, ובוקר. ואני מתעדכן במה שקרה בלוויה, ובין לבין בכל כמה דקות מזכיר לעצמי את השם איתמר בן־גל, כאילו אם אחזור עליו כמה פעמים יהיה לי קשה יותר לשכוח.
ובמהדורות הצהריים כבר מתעסקים במה שגרם לערבי ישראלי צעיר לעשות את הפשע הנורא הזה, כאילו מתישהו ב־100 השנים האחרונות הגורמים השתנו. והסרטון כבר לא מתנגן לי בטלפון, הוא מתנגן לי בראש. ואני מוצא את עצמי מסתובב כועס, כי מישהו שלא הכרתי אבל כנראה היה אחלה בנאדם ממשיך להירצח אצלי כבר יום שלם בראש.
והחלק המעצבן באמת הוא שאני לגמרי לא בטוח שבפעם הבאה שזה יקרה – ובינינו, כל עוד לא ישתנה פה משהו גדול מאוד כולנו יודעים שתהיה פעם הבאה – גם אז כנראה לא אהיה חזק מספיק כדי לא לצפות בפורנוגרפיית טרור. אני אפילו לא יודע איזה יצר זה. יצר המציצנות? יצר הכעס? או סתם יצר רע כללי?
אולי אפנה מכאן לכלי התקשורת הנכבדים שמפרסמים את הסרטונים הללו: אם יותר לי להציע רעיון קטן שיכול להפוך את כל העניין הזה לקצת פחות עלוב. אולי תצמידו לכל סרטון כזה גם סרטון משמח קצר מחייו של האדם שראינו כרגע מאבד את חייו? זה יכול להיות סרטון מחגיגת יום הולדת, מאירוע חגיגי בעבודה, מסתם סרטון משפחתי נחמד. נכון, סביר שזה יקרע את הלב עוד יותר, אבל אולי זה יצדיק במשהו את חגיגת המציצנות הזאת. אולי אם נקבל גם קצת מהחיים, ולא רק מהמוות – אולי אז אנשים כמוני ירגישו הרבה פחות רע עם עצמם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
