התמונה עוד טרייה מול העינים: המשפחה יושבת לארוחת ערב. סבא, הרב משה צבי נריה, הצטרף אלינו במפתיע. לפני שהתיישב ליד השולחן הוא ניגש לפח הזבל, והוציא את השקיות עם "הקשה" של הלחם שנזרקו כמה דקות קודם לכן מתיקי הילדים שחזרו מבית הספר ומהגן.
לעולם לא אשכח את התדהמה שאחזה בי כשהוציא את הלחם מהשקיות, הניח אותו על הצלחת, נטל ידיים, בירך ואכל. "סבא", שאלתי, "יש ארוחת ערב טרייה, למה אתה לוקח את הלחם הישן והמקולקל שהקטנים החזירו מהגן?"
"רבקהל'ה", הוא ענה, "זה לא מקולקל, זה לחם! ולזרוק אותו זו עבירה דאורייתא של בל תשחית. ומעבר לכך", וכאן התכסו עיניו דוק עצוב ורחוק, "אדם שרעב ללחם, ולא פעם אחת, לא יסכים לזרוק אוכל, ולא יוכל לראות אחרים שעושים זאת".
הזיכרון המעצב הזה, יחד עם סיפורי השואה שעליהם גדלתי, הובילו לכך שאני לא זורקת אוכל. אצלנו בבית לא זורקים אוכל. נקודה. אוכלים שאריות, מנצלים אותן, ממחזרים אותן. המצבים היוצאים מהכלל הם אוכל שמתקלקל מסיבות טכניות, למשל בגלל נסיעה ארוכה, או ארגוניות: איך יודעים כמה לבשל לשני ימי ראש השנה שבמהלכם יושבים עם מספר אורחים משתנה?
איכשהו, הזיכרון הזה לא השפיע עליי כשהכלים החד־פעמיים הגיעו למחוזותינו. הנוחות הבלתי נתפסת הכרוכה בגלגול מפת הניילון על כל הכלים שבתוכה ישר אל שקית הזבל תפסה גם אותי. אני מודה שמאז שיש לי בית ומשפחה, ה"גלגול" הזה התרחש רק באירועים רבי־משתתפים של פגישות משפחתיות, ימי הולדת וטיולים. אבל אני לא מבינה איך לא חשבתי שלזרוק את כל הכלים זו עבירה דאורייתא של בל תשחית.
הנורמה של אכילה בכלים חד־פעמיים מחוץ למוסדות חינוך וצבא קיימת היום רק בחברה הדתית והחרדית. אני מתקשה להבין איך אנשים דורכים ברגל גסה על הציווי "בל תשחית".
יאמרו האומרים: הכלים החד־פעמיים הצילו את הנשים שניקו, בישלו, אפו, ערכו, הגישו ופינו – אבל יכולות היום בסוף הסעודה לגלגל את הניילון עם הכלים וללכת לנוח.
אז הנה הזדמנות לא רק למנוע בל תשחית, אלא גם לקיים את "עזוב תעזוב עמו (או אמו)". בהנחה שברוב המשפחות, מהמסורתיות ביותר ועד הליברליות ביותר, עדיין הנשים הן מי שאחראיות על כל משימות הבישול והכנת האוכל – לכל הפחות – הרי לפניכם פתרון קסם: הגברים והבנים מוזמנים לקחת אחריות מלאה על שטיפת הכלים. גם ביום חול, ובייחוד בשבת ובימים טובים.
ולמי שיחשוד בי שאני מקדמת ערכים מודרניים־ליברליים של אקולוגיה ופמיניזם (החשד התקבל בברכה), אציע פשוט להקפיד על "בל תשחית" ולהחמיר ככל האפשר ב"ואהבת לרעך כמוך".
