כאשר שאלו את ג'ורג' מלורי למה הוא רוצה לטפס לפסגת האוורסט, הוא ענה תשובה מפורסמת: "כי הוא שם". זו אינה תשובה חכמה במיוחד. אז מה אם ההר נמצא שם? גם חיידק הכולרה "נמצא שם"; האם זה אומר שכדאי להידבק בו? מלורי נהרג ב־1924, באחד ממסעותיו אל האוורסט. הוא כנראה נפל ומת בדרכו לפסגה, קורבן לאובססיה המשונה לטפס על דברים כי הם שם.
האמת היא שכולנו חוזרים על הטעות הזו; אלא שהאוורסט שלנו הוא הטכנולוגיה. אנחנו מניחים שאם מישהו פיתח טכנולוגיה חדשה אנו חייבים להתמסר אליה, כי היא שם. את הדוגמה הכי בולטת אני מוצא בדיונים של הורים ומורים על טלפונים חכמים לילדים. אני שוב ושוב שומע בדיונים הללו: "אי אפשר לעצור את הטכנולוגיה". אבל גם אם אי אפשר לעצור את הרכבת הזו, לא חייבים לטפס עליה. אז מה אם היא שם.
בתיכון עשיתי בגרות של עשר יחידות במחשבים. זה לא הביא לי תועלת ישירה רבה, כיוון שמחשבים הפועלים על קיטור כבר אינם כה נפוצים כפי שהיו אז, אבל כמה דברים אני עדיין זוכר. בין היתר, למדנו אז "ניתוח מערכות מידע", ומהמקצוע הזה אני זוכר תובנה חשובה אחת: בדוק את הצרכים האמיתיים של הארגון, ואל תניח מראש שנחוצה לו הטכנולוגיה הכי חדישה. יכול להיות שהדרך הכי יעילה לכתוב בחלל אינה לפתח דיו מגנטי אנטי־כבידתי, אלא פשוט להשתמש בעיפרון.
למה ילדים צעירים צריכים להתמודד עם השטף האינסופי של מידע חסר הֶקשר, של רכילות מרושעת ושל גירויים מסחריים? האם הם יכולים להתמודד עם זה?
לעיתים קרובות אנחנו מניחים שאם מישהו כבר המציא טכנולוגיה, אין דרך לבלום את השימוש בה. אך ניסיוננו מכחיש זאת בכל יום. יש טכנולוגיה פשוטה שמאפשרת להעניש נהגים שחתכו אותך בכביש: לירות בהם בתת־מקלע. ובכל זאת, רובנו לא נוטים להשתמש בטכנולוגיה הזו. נכון, אין דרך למנוע לגמרי מפושעים להשתמש בטכנולוגיות הרסניות. אך הזרם המרכזי של החברה בורר בקפדנות רבה את הטכנולוגיות שבהן הוא משתמש. מדינות רבות אוסרות על שיבוט בני אדם. מבחינה טכנולוגית טהורה, ייתכן שהמעלל הנורא הזה אפשרי. אז מה?
אני שומע לפעמים אנשים הלועגים לחרדים המתעקשים להשתמש בטלפונים חסומים, שאין בהם אפשרות לגלישה ברשת. אני דווקא מעריך את הבחירה הזו. המחסום שהם מציבים נוקשה מדי בעיניי, וייתכן שהם יתקשו לעמוד בו. אבל העמדה העקרונית שלהם נראית לי בריאה מאוד: העובדה שטכנולוגיה קיימת, לא מחייבת אותנו להשתמש בה. נבדוק האם היא מביאה יותר נזק או תועלת, ואז נחליט. אפשר בהחלט לא להוריד כל יישומון, לא להשתמש בטלפון בכל שעה ולא לקחת אותו לכל מקום.
ג'ונתן היידט וגרג לוקיאנוף כתבו ספר על השבריריות הרגשית של תלמידי קולג'ים באמריקה, ושמו The Coddling of the American Mind, "פינוקהּ של הרוח באמריקה". בין השאר, הם מציינים את ההשפעה השלילית הגורפת של ההתמכרות למסכים בגיל צעיר. הכישורים החברתיים של הצעירים הללו לעיתים נמוכים, וחסרה להם בשלות רגשית. כאשר בני דור הסמארטפון הגיעו לקולג', זינק בבת אחת יותר מכפליים שיעור הסטודנטים הסובלים מהפרעות נפשיות. עוד ועוד מחקרים מלמדים אותנו על ההשפעות השליליות הללו, אבל האמת היא שרוב ההורים לא צריכים מחקרים רבים: מספיק לראות איך מתנהגים הילדים שלנו אחרי ארבעים דקות של בהייה קטטונית בטלפון. למה ילדים צעירים צריכים להתמודד עם השטף האינסופי של מידע חסר הֶקשר, של רכילות מרושעת ושל גירויים מסחריים? האם הם יכולים להתמודד עם זה?
ברור שהתובנה הזו נכונה לא רק לגבי ילדינו. מורי ורבי הרב יהודה עמיטל היה אוהב לספר על אדם שהגיע לרב, וסיפר שלחבר שלו יש בעיה אישית. "אז למה הוא לא בא בעצמו?" שאל הרב. "הוא מתבייש", הסביר השואל. "אני לא מבין למה הוא מתבייש", אמר הרב, "הוא היה יכול לבוא בעצמו, ולומר שלחבר שלו יש בעיה". ההתמכרות למסכים אינה רק בעיה של ילדינו, אלא גם בעיה שלנו. אבל אנחנו צריכים יותר מהילדים את המכשירים הללו, עם כל מחיריהם, ואנחנו כבר בשלים יותר להתמודד איתם.
בסופו של דבר, בשנים המעצבות שלנו, אמצעי התקשורת הכי משוכלל שעמד לרשותנו היה שתי קופסאות לֶבֶּן מחוברות בחוט. הלבּן היום פחות פופולרי ממה שהיה, אך עדיין לא ברור לי למה ילד בן שמונה צריך להחזיק בילקוט עוצמת מִחשוב שיכולה להטיס חללית לפלוטו. כאשר אנחנו מזריקים לוורידי ילדינו את הסם הזה, אנחנו לא מגדלים אותם להיות אדוני הטכנולוגיה, אלא עבדיה.
