והנה שוב הגיע חודש ארגון. אחרי שנים של יחסים מורכבים עם בני עקיבא בכלל וחודש ארגון בפרט, החלטתי לקבל את התקופה באהבה. כש־40 אחוז מהילדים כבר חניכים והם קיבלו את האנרגיות מאמא (שנאמר: הבריסטול לא נופל רחוק מהקומונרית), את חייבת להצטרף לרכבת, או שתישארי אי שם בתחנת סבידור בלי כסף קטן לבוטנים אמריקאיים. אז החלטתי הפעם לא להתיש שוב עם טורים נוזפים על ריקודי אולטרה סגול לבנות (תבינו, זה לא קטע פמיניסטי, המטרה שלי היא פשוט שיהיו גם ריקודי אולטרה סגול לבנים; אשמח לא לראות את שניכם במידה שווה). הפעם גם לא אנסח מחדש את התפילה לשלום הבגד ("בזו החצאית, לא תיגע מברשת עם סיד"), אלא אזרום ואנסה לדמיין מה היה קורה אילו חודש הארגון היה של ההורים.
זאת אומרת, הילדים הם עדיין החניכים, התנועה היא של ההורים, הסניף הוא הבית ואנחנו ההורים נהיה גם המדריך והמדריכה, גם הקומונרית הנלהבת וגם שליח התנועה הכריזמטי. במקום בני עקיבא נקרא לנו "בני אשיבה", והכוונה היא כמובן אשיבה את כל הצעצועים למקום ומשם נתקדם – תנועה שאותה הגה הרב אלישיב.
נתחיל מנושא החודש. את הנושא הנבחר השנה בתנועת הנוער, "גדול המצווה ועושה", נהפוך ל"אבא ואמא אמרו, אז אתה… עושה!"
במקום שהמטרה תהיה חפיפת השיער בצבע שמן שלא יורד בטרפנטין, המטרה תהיה לחפוף את הרצפה באג'קס עם ריח טוב בלי להשאיר שלוליות מסביב לכיסא
מבחינת מורל זה קל. מסתדרים במעגל ועומדים מסביב לערימות הכביסה – בכל פעם מישהו שולף בגד, והשאר צועקים: "תנו ל ט', תנו לי י'" וכו'. ומה יצא? הטייץ של נועם. כי כשלכולם יש רגישות תחושתית וגוזרים לי את התוויות מהבגדים, מי בכלל יכול להבדיל? אני כן מוכנה לתת לאבא לבצע איזה אצ'יקיקיקוקו אחד – בתנאי שזה מתועד והוא חותם שאני יכולה לבצע עם הסרטון הזה כל מה שאני רוצה.
ישנו כמובן עניין הקירות (בהערת אגב, לפעמים עדיף פשוט להרפות מהקירות. מילא בסניפים שבהם לכל שבט יש חדר, אבל אתם סניף גבעת־איש־לא־גר־כאן־ג, הנמצא בתוך קרוון. אין לכם קירות. אלה ניירות, לא קירות!) – איך נבחר נושא לציורי הקיר? יש לי מספר רעיונות:
1. קיר ה"אם הכיור ריק אז שוטפים את הכוס".
2. קיר ה"גליל גמור של נייר טואלט מקומו בפח ולא על המדף של הניאגרה".
3. קיר ה"איך יכול להיות שיותר משחת שיניים הגיעה לכיור מאשר לחלל הפה".
4. ולסיום, קיר ה"תהיה נחמד לאחיך הקטן ותפסיק לספר לו שההורים מצאו אותו בפח".
מבחינת שעות הפעילות, ידוע שפעם חודש ארגון היה בכל יום ושיאו היה בשלישי כשהמדריכים מהישיבה היו מגיעים. אני בעד שחודש הארגון ההורי יתקיים בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות הערב המוקדמות, ובמקום שהמטרה תהיה חפיפת השיער בצבע שמן שלא יורד בטרפנטין, המטרה תהיה לחפוף את הרצפה באג'קס עם ריח טוב בלי להשאיר שלוליות מסביב לכיסא.
משבוע לשבוע כמובן המצב יידרדר. כמו מיטב הקומונריות והמדריכות, אני מבטיחה ליזום איזו התמוטטות עצבים הכוללת דמעות והאזנה לשירים של נתן גושן, וכמו מיטב המדריכים אבא מבטיח להיות לא זמין למשך שלושה ימים לפחות.
אז נושא יש, ציורי קירות יש וגם מורל. אחד האחים מוזמן להתנדב ולהיות ההוא שמקים קיוסק פיראטי. שים לב בבקשה שכל מה שאתה מוציא בתוקף, ולא כרגיל ממתקים מפורים שעבר. אגב, מי יהיה השבט המנצח? כלומר, הילד המנצח? זה ברור, זה שיש מתחת למיטה שלו הכי פחות ענני אבק. איך תדעו למי יש? מוזמנים להשתטח מתחת לשטיח ולגלות.
וכעת לאירוע הסיום, שבת ארגון ומוצאי השבת. אנו הולכים להמיר את כתובות האש בכתובות של שיעורי בית. בזמן. ולא בבוקר באוטו על הברכיים תוך הטחת האשמות כמו "איך לא בדקת לי". מתוקה, את תכף בשנה א' של האוניברסיטה, תתאפסי על עצמך.
ואז בא תורן של ההצגות. פה אני מציעה לתזמן את ההצגה לזמן שבו סבא וסבתא מגיעים. שם ההצגה: ארוחת ערב שבת נעימה, בלי ריבים וצעקות ובלי מרק שנשפך (בבקשה שהאיש שהמציא את הכורכום ימציא כבר את מה שיוריד אותו מהמפה הלבנה שלי). במהלך ההצגה התפקידים יחולקו שווה בשווה בין כל הילדים. כדי למנוע משברי צניעות, הם מוזמנים לפצוח בריקוד ברגע ששעון שבת יכבה את האורות. זה, כפי שהבנתם בשבועיים האחרונים, מתישהו בין המנה העיקרית לקינוח. ותודה לשליח ההנהלה הארצית, כלומר אבא.
ולא, אין שם לשבט החדש. מבחינתכם ילדים, כל עוד לא עדכנו אתכם בבואו של אח חדש – אתם יכולים להיות שמחים.
