"אתה זוכר שאנחנו יוצאים עם גלי ואורון היום נכון?", שירן שאלה. לא זכרתי, אבל זרמתי. במסגרת שיקום היחסים החברתיים שלנו עם העולם אחרי שלוש שנות גידול ילדים, החלטתי לזרום עם שירן במאמציה הרבים לסדר לנו כמה חברים חדשים במלאי. אחרי כמה חודשים של מעקב צמוד אחר מועמדים פוטנציאליים, נסגרנו על זוג: גלי ואורון, ההורים של תומר מהגן של העולל. שירן זיהתה בהם "משהו שדומה לנו", שזה במילים אחרות אומר שגם הם לא מרגישים שייכים לרמת־גן. כמו שאתם רואים, ההתנשאות התל־אביבית העלובה עברה איתנו.
אז אחרי כמה "פליידייטס" ("מפגשי משחק" בלעז) בין הילד שלהם לעולל שלנו (או כמו שהורים קוראים לזה, "שלב החיזור") התקבלה החלטה בבית משפחת זמרי: אנחנו בשלים להכניס זוג נוסף למעגל החברתי. כלומר, זוג יחיד. כי המעגל החברתי שלנו כבר מזמן הצטמצם והפך לנקודה החברתית.
ג'וני הגדול
קבענו לצאת לפאב בגבעתיים, שזה כמו פאב בתל־אביב רק שהכול מתחיל מוקדם ונגמר בשעה שבתל־אביב מתארגנים ליציאה. בשמונה וחצי הגענו והמתנו לזוג שהגיע מעט אחרינו. זה התחיל מוזר: הכרנו אותם לפני, אבל לא ברמה שנושאי השיחה צפים בהמוניהם. ניסיתי לשבור את הקרח עם קצת פוליטיקה, אבל אחרי כמה דקות ובערך שבע פעמים שהצירוף "הסמוטריץ' הזה" עלה לאוויר, הבנתי שזה רק בונה חומות חדשות של קרח. אז ויתרתי. פוליטיקה היא לדייט שלישי מינימום.
אז החלטתי לשבור את הקרח עם מה שמפשיר אותו הכי טוב, והזמנתי את ג'וני. כן, אני עד כדי כך מבוגר, אני קורא לוויסקי בשם פרטי כאילו גדלנו יחד ברחובות של עפולה. ג'וני עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, והפך את הכול לחשוב פחות וזורם יותר. פתאום השיחה קלחה ואפילו הייתה כיפית. אחרי עוד ג'וני היא גם נהייתה עמוקה וחשובה. דיברנו ודיברנו והיה ממש כיף לכולם, חוץ מלי, כי מעולם לא הרגשתי יותר משעמם.
"נזמין חשבון?" הצעתי, אבל שירן מיד נזפה בי, "נו באמת, באמצע הסיפור על הפעם ההיא שהספינה שאורון עבד בה הותקפה בידי פיראטים סומליים בסירות גומי?"
מתברר שהאורון הזה ממש לא מתאים למעגל החברתי שלי. הוא מעניין מדי. לאיש המעצבן הזה, שגדול ממני רק בשנתיים, יש חוויות חיים ששוות סדרה של שבע עונות בנטפליקס. אני כבר מדמיין את הפרומו: "יש אדם אחד שלא יודע שעמום מהו: אורון, ישראלי צעיר שיגרום לכם להרגיש ממש רע עם החיים הרגילים שלכם. במיוחד לך, יותם, יא אפס".
בהתחלה הוא שתק ונתן לי לזרוק את הסיפורים הכי טובים שלי. הפעם ההיא שישנתי במעבר גבול צבאי ריק בווייטנאם והתעוררתי לקול דריכת רובים, או הלילה הסיוטי ההוא שמצאתי את עצמי בבית חולים אחרי שעשיתי יותר מדי דברים שאסור לעשות. מדי פעם אורון חייך, זרק "גדול", כאילו ידע שאני עומד להתבזות בקרוב בפני עולם שלם של סיפורים, מקצועות וחוויות שיגרמו לאגו שלי להזמין אותי לפגישה, להודיע "זה לא אתה זה אני", ולעזוב.
המשכתי לנסות לעניין את השולחן בסיפורים עלובים על הפעם ההיא שישבתי בשולחן בקו־פה־נגאן עם שני אנשים שלא הכרתי ובסוף גילינו שכולנו נולדנו באותו יום. אבל רגע אחד של שתיקה, כשבלעתי את הצ'יפס, זרק אותי החוצה מהשיחה, ונתן פתח לאיש המעניין בעולם להשתחל פנימה.
ג'יימס בונד רמת־גני
איך אני אמור לנצח אדם ששירת בסיירת, וכמעט נהרג כמה פעמים אבל לא אוהב לדבר על זה אז אשתו מספרת במקומו? איך אצליח להביס מאבטח סמוי של אל על, שגלש בקוסטה־ריקה במשך חצי שנה עם אלוף העולם דוויין ג'ונסטאון (המצאתי את השם, אני לא זוכר איך קראו לו ואני בטח לא נכנס לגוגל בשבילו), ונתקל פעם בכריש שאכל לו חצי גלשן? איך אפשר להתחרות מול מי שלמד קונג פו במנזר בסין במשך שנה, ושתק חודשיים בהודו בסדנת ויפאסנה? אני לא שתקתי ארבע דקות מאז שנולדתי. אנחנו מדברים על אדם שראה את המטוס השני נכנס לתאומים מחלון בקומה ה־12 בבניין שנמצא שני רחובות משם!
מדי פעם העפתי מבט בשירן, אבל היא המשיכה להסתכל עליו בסקרנות כאילו הוא האדם החשוב ביותר בעולם. ניסיתי להשחיל פה ושם איזה סיפור על הפעם ההיא שרבתי עם שוטר הודי שכמעט שלף עליי אקדח, אבל אורון החליט לא להשאיר לי סיכוי, וסיפר איך נפגע מירי טועה בפאבלה בברזיל בזמן שביקר חבר מהתקופה שבה גר עם הוריו בשליחות בסאו פאולו. כן, לבנאדם יש חברים בפאבלות ואני מנסה לנצח עם סיפור על שוטר הודי מעפן.
"נזמין חשבון?" הצעתי, אבל שירן מיד נזפה בי, "נו באמת, באמצע הסיפור על הפעם ההיא שהספינה שאורון עבד בה הותקפה בידי פיראטים סומליים בסירות גומי?"
אתם בטח חושבים שהוא משקר. הוא לא. אתה מרגיש כשמישהו מחרטט אותך ומנסה להרשים. האפס הזה היה צנוע, מבויש, ממש אילצנו אותו לספר. למרות שיש מצב שאולי הוא חרטט קצת – בכל זאת, הוא למד משחק שנתיים בניו־יורק ובאחד השיעורים שיחק בסצנה משותפת עם וינונה ריידר.
"אז מה, איזה טירוף זה מה שקורה בפוליטיקה, אה?", ניסיתי לחלץ את עצמי מתהום השעמום לנושא שאני טוב בו. "עזוב, זה שטויות, תעבוד שנה צמוד לשר בממשלה הארגנטינאית ותראה מה זה טירוף", הוא פלט כדרך אגב. בשלב הזה כבר ויתרתי, צללתי לפלאפון ונתתי לג'יימס בונד הרמת־גני הזה את הבמה. לא שהייתה לי ברירה, כאילו מישהו בשולחן שש לשמוע על הפעם ההיא שנרדמתי ברכבת ובמקום לרדת בתחנת סבידור מרכז הגעתי לנהריה.
ניסיתי לרמוז לשירן שאני רוצה ללכת, אבל היא כנראה פספסה את הרמז שהיה טמון במילים "מאמי, אני רוצה ללכת". אורון המשיך לספר, ואני המשכתי לאכול צ'יפס. שתיתי עוד צ'ייסר ויסקי רק כדי לגלות שאורון מייצר ויסקי ביתי בבית הוריו, אמרתי לו שאשמח לטעום פעם, ובראשי אמרתי לעצמי שאני מעדיף לקפוץ באנג'י בלי חבל.
דייט אחד וגמרנו
אחרי שעתיים ורבע של תבוסה הזמנו חשבון. שלפתי את כרטיס דיסקונט מפתח שלי ואורון שלף כרטיס אדום מעוצב אישית. "קח מהכרטיסים ותוסיף 15 אחוז טיפ", אמרתי למלצר. "אוי, יש לי סיפור אדיר על טיפ מצ'ילה", זרק אורון.
הגענו הביתה, שחררנו את הבייביסיטר ונשכבנו במיטה. "היה כיף, הם ממש חמודים", שירן אמרה. "לא יודע, הרגיש לי שלא כזה זרם", ניסיתי לבטל את הקשר. "אתה רוצה שנקבע איתם עוד פעם?", שאלה רגע לפני שעצמתי עיניים. נישקתי אותה ואמרתי, "לא יודע, אם כבר יש לי ערב פנוי בא לי לבלות אותו רק איתך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
