הזמן שקיבל בני גנץ להרכבת הממשלה תם, וגם הוא, כמו נתניהו לפניו, נכשל במשימה. הפתרון לבעיה ברור וידוע לכול: שני הנכשלים היו צריכים לחבור זה לזה, ולהקים בהצלחה ממשלת אחדות.
אנו חיים בתוך פרדוקס פוליטי בלתי נסבל: בזמן שהציבור הישראלי ברובו מתמרכז ומתגבש סביב זהות ישראלית מחודשת, בזמן שבו גדל המכנה המשותף בשדרת הציבור הרחב, הפוליטיקאים שאמורים לייצג את הציבור טורחים למצוא יותר ויותר תירוצים כדי להיבדל איש מרעהו ולהחרים זה את זה.
גם בימין וגם בשמאל מעלים טענות שונות נגד ממשלת אחדות. בימין יש הטוענים שכחול־לבן היא מפלגת שמאל קיצוני בתחפושת, שתנסה ליישם מדיניות ברוח אוסלו. אלא שאוסלו היה תוצאה של השתלטות מבפנים של קבוצה אידיאולוגית קטנה וקיצונית על מפלגת העבודה ועל מדיניות הממשלה. הם הצליחו בעיקר בשל תמיכת שמעון פרס, שהיה בעמדת כוח ייחודית. אין להיסטוריה הזו הקבלה היום. שנית, בכחול־לבן אמנם יש אנשי שמאל מובהקים, אבל הנהגתה תלויה במצביעי מרכז טיפוסיים, והיא מבינה היטב שהם ייענשו מיידית על הידרדרות ביטחונית ומדינית. שלישית, וחשוב מכול: אנו מדברים על ממשלת אחדות, לא על ממשלת שמאל צרה כפי שהיה באוסלו.
טענה נוספת בימין היא שממשלות אחדות הן ממשלות שיתוק. אינני יודע מהיכן נובעת תפיסה זו, אבל היא שגויה. ממשלות אחדות מתקשות אולי לצאת למסעות מדיניים מפוקפקים – וטוב שכך – אבל הן ממש לא משותקות. כדוגמה אפשר להביא את התוכנית הכלכלית שעצרה את השתוללות האינפלציה בממשלת האחדות שאחרי בחירות 1984.
"הגוש" הוא אשליה פוליטית שנתניהו יצר. הוא קידם את האינטרסים של מפלגות הגוש תחת רטוריקה של נאמנות והזדהות אידיאולוגית, וזה עבד מצוין, אלא שלכל דבר בפוליטיקה יש תאריך תפוגה
הקונצנזוס הרחב שממשלות אחדות נהנות ממנו מאפשר להן לחולל שינויים גדולים דווקא בנושאי פנים. ומי יכול להכחיש את הצורך הדחוף ברפורמות ובשינויים מבניים במוסדות המדינה ובמשרדי הממשלה? וכדאי להודות ביושר שהצורך הזה החריף בעשור האחרון בגלל ממשלות הימין, שלא רק הפגינו היעדר משילות, אלא גם הגדילו את התוהו ובוהו הממשלי כשפירקו וחיברו מחדש משרדים ותתי־משרדים כדי לרצות את שלל גורמי הקואליציה. לעניין זה, ממשלה של שתי מפלגות גדולות יכולה לחולל פלאים.
הטענה האחרונה בימין נגד ממשלת אחדות נוגעת לדרישה לפירוק "גוש הימין". ואמנם, ממשלה שתכלול את כל הימין, המפלגות החרדיות וכחול־לבן לא תהיה ממשלה, אלא מפלצת מרובת ראשים שיאכלו זה את זה. לוּ הייתי איש כחול־לבן, גם אני הייתי מתנגד לממשלה כזו, שבה מפלגות השמאל מופלות לעומת החרדים והימין (וכחול־לבן זקוקה לקולות השמאל הציוני), ומפלגתי דלת־השפעה בקואליציה עצומה.
אז מה עושים עם ה"גוש"? כלום. אני מתנצל על הציניות הריאליסטית, אבל "הגוש" הוא אשליה פוליטית שנתניהו יצר. הוא קידם את האינטרסים של מפלגות הגוש תחת רטוריקה של נאמנות והזדהות אידיאולוגית, וזה עבד מצוין, אלא שלכל דבר בפוליטיקה יש תאריך תפוגה, והבחירות מוכיחות שגם אסטרטגיית הגוש הגיעה למיצוי.
כשמפת האינטרסים משתנה, גם ההתנהגות הפוליטית משתנה. למשל, לוּ גנץ היה רץ בלי יש עתיד וזוכה ל־40 מנדטים, בזמן שהליכוד מקבל רק 20, סביר להניח שהמפלגות החרדיות לא היו מהססות להקים איתו ממשלה – תמורת המחיר המתאים כמובן. כי בפוליטיקה אין חתונות, נאמנויות או התמסרויות מראש. לכן "הגוש", כמאמר המשורר, הוא עניין שברירי ורך. כל השחקנים בוחנים כל הזמן את האפשרויות ובוחרים את הטובה ביותר, ולא נוטרים טינה.
כשהציניות גואה
עד כאן הימין. לכחול־לבן יש נימוק מרכזי אחד נגד ממשלת אחדות: בנימין נתניהו. החליפו את נתניהו, אומרים מנהיגי המפלגה, ותהיה ממשלת אחדות. באמירה הזו גלומים כל השחצנות, ההתנשאות והיהירות המפא"יניקיות שמרחיקות מהשמאל־מרכז את הימין. זכותם לא לאהוב את נתניהו, אבל נתניהו לא עומד לבד, אלא מייצג יותר ממיליון בוחרי ליכוד. לכן החרמת נתניהו איננה עניין אישי, אלא ביטוי לכך שכחול־לבן מסרבת לכבד את מצביעי הליכוד. אדם דמוקרטי צריך לדעת לכבד גם את הבוחרים של יריביו. אז נכון, רוב הבוחרים של כחול־לבן רצו ממשלה בלי נתניהו; אבל גם בוחרי נתניהו רצו ברובם ממשלת ימין. בדיוק בגלל ריבוי הרצונות הזה, הדמוקרטיה בנויה על מנגנון הפשרה.
מבחינה לאומית, האחדות היא הכרח. כל צד מפסיד משהו: הימין נאלץ לפרק את הגוש, השמאל נאלץ לקבל את נתניהו כראש ממשלה לחלק מהתקופה ולהעניק לו חסינות
אולי משום שבכחול־לבן מבינים שהפסילה האישית היא מעשה אנטי־דמוקרטי, הם טוענים שהבעיה איננה אישית, אלא כתבי האישום שעשויים להיות מוגשים נגד נתניהו. גם האמירה הזו לא משכנעת. לא לחינם ניסו בכחול־לבן בתעמולתם להדגיש את תיק הצוללות (3000). גם הם יודעים היטב ששאר תיקי נתניהו קלושים ותקדימיים, ואף יכולים בקלות להתהפך נגדם בעתיד. אלא שהרמיזות של כחול־לבן על "בגידה" מצד נתניהו התבררו, כצפוי, כהבל גמור. גורמי האכיפה הבהירו היטב שתיק 3000 לא קשור לנתניהו, וכך נותרו רק האשמות עמומות, שכמותן אפשר לשטוח נגד כל פוליטיקאי בכיר, והן בוודאי קלות ערך ביחס לחומרת ההדחה של ראש ממשלה.
במילים אחרות, גם אם נתעלם מהשחיקה הגדולה באמון הציבור במערכות האכיפה – וכחול־לבן ללא ספק טועה כשהיא מתעלמת ממנה – הטענות של כחול־לבן נגד חסינות לנתניהו חלשות מבחינה ציבורית. העבירות הקלושות שנתניהו מואשם בהן יכולות להתברר בבית משפט בעוד שנתיים ולא בעוד שנה, ולא יקרה שום דבר למדינה. ההפך הוא הנכון, ישראל תרוויח ממשלה יציבה במקום הדחה תקדימית ומסוכנת של ראש ממשלה על ידי גורמי אכיפה מסוחררי כוח.
אלו עיקר הטענות, או מוטב, התואנות, שמציגים נגד ממשלת אחדות בימין ובשמאל. הן כל־כך לא רציניות, שאי־אפשר שלא לראות במהלכים הפוליטיים האחרונים מימוש של אינטרסים ציניים ופרסונליים – משני הצדדים – על חשבון האינטרס הלאומי הברור.
מבחינה לאומית, האחדות היא הכרח. כל צד מפסיד משהו: הימין נאלץ לפרק את הגוש, השמאל נאלץ לקבל את נתניהו כראש ממשלה לחלק מהתקופה ולהעניק לו חסינות. אבל הרווחים הלאומיים עולים בהרבה על המחירים הללו, במיוחד אם תאמץ הממשלה מדיניות של רפורמות ממשליות והתייעלות, שאז הרווח יהיה ארוך־טווח ואסטרטגי. לעומת זאת, ההפסד הלאומי בכל תרחיש אחר יהיה גדול ורב.
האם המפסידים ייהפכו למנצחים? המפוצלים למאוחדים? מסופקני, אך כל עוד לא פוזרה הכנסת בשלישית, יש עוד מקום לתקווה. 
