קול היסטורי יצא השבוע מגרונו של ג'ייסון גרינבלט, שליחו של נשיא ארה"ב למזרח התיכון, שסיים לאחרונה את תפקידו. לרגע עצמתי את עיניי ושמעתי את סבא שלי. גרינבלט התראיין לאתר ynet לאחר ההצהרה של מזכיר המדינה פומפאו, ובין היתר אמר: "אנחנו מרגישים שמשתמשים בטרמינולוגיה לא נכונה בנוגע לאזור הזה. אנשים משתמשים במילה 'התנחלות' כי זו מילה עם קונוטציה שלילית. אני קורא למקומות האלה יישובים וערים, למה? כי זה מה שהם. כשמשתמשים במילים הפסימיות האלה, זה כבר יוצר הפרדה ופילוג בין שני העמים".
ההצהרה הסנסציונית של מזכיר המדינה האמריקני הגיעה באופן מפתיע, כשכולנו כאן עסוקים בביצה הפוליטית הקטנה שלנו. זו לא הייתה הכרזה עם פלאשים כמו ההכרה בגולן, וגם לא טקסית וחגיגית כמו העברת השגרירות לירושלים. פומפאו פשוט עמד שם, מול מצלמות הטלוויזיה, בלי שאיש התעניין מראש, אף אחד לא הכין "הצהרה דרמטית" או נערך לכך באופן ציבורי. ברגע אחד הגיע פומפאו בשם המעצמה הגדולה בעולם, ושפך קצת מים קרירים על נפש מצולקת מעשרות שנים של אי־צדק. רגע אחרי ההחלטה המפלה של בית הדין האירופי לסמן מוצרים מיו"ש, ירושלים והגולן, הגיעה אמריקה ונפנפה אותה מהשולחן. לא רק שלא לסמן מוצרים – אלא לתת חותמת כשרות של המשפט הבינלאומי למפעל ההתיישבות.
ועדיין, אני חוזרת לגרינבלט, שהוא אחד מאנשי הצוות שעמלו על ההצהרה הזו, ומעניין לראות את קו ההיגיון שעומד מאחוריה. כידוע, א־לוהים נמצא בפרטים הקטנים, וטרמינולוגיה היא עניין קטן שמוכיח תפיסת עולם שלמה ומעצב מציאות. כמה רבנו עם גלי צה"ל, הרדיו של החיילים, שישנו את הטרמינולוגיה. שיפסיקו לכנות את יהודה ושומרון "השטחים". כמה התקוטטנו עם רשות השידור, הציבורית והממומנת מכספי כולנו, כדי שיפסיקו להדביק לנו אות קין על המצח, שיפסיקו עם המונח "הגדה המערבית". וזה מצחיק־עצוב, כי בסך הכול ביקשנו, ואחר כך כבר דרשנו, שהעיתונאים ישקפו אמת באופן הכי נקי שאפשר. והנה, ברגע, מגיע אורח ומסביר עד כמה חשובות המילים. המראיין הישראלי מנסה ומפציר, דוחק ומאלץ, וגרינבלט בשלו: "אנחנו מאמינים ששלום יכול להתבסס רק על אמת… אנחנו לא אוהבים לקרוא לשטחים האלה כבושים, הנושא הזה שנוי במחלוקת".
לא מזמן הרציתי באחד הקורסים היוקרתיים של צה"ל. בין היתר הסברתי את חשיבותה של הטרמינולוגיה בהקשר של הסכסוך, את חשיבותן של המילים ושל האמת. "אבל זה שטח כבוש", אמרו לי החניכים, "אנחנו בסך הכול משקפים את האמת". הבורות העצומה יחד עם קמפיין ארוך שנים משמאל (והזנחה שלנו מימין) עושים את שלהם. עכשיו הגיעה ארה"ב של אמריקה והודיעה: הגיע זמן תיקון.
כוחם של מעטים
הקולות משמאל לא איחרו לצווח. איך אמריקה מעיזה להתערב, מי היא שתקבע, "כמו כן תכריז ארה"ב שהשמש זורחת במערב" ועוד קשקושי קשקושים. ואת האמת יש להגיד: צריך לחבק את ארה"ב ולהודות לה, אבל את גורלנו אנחנו צריכים לקבוע. חלק מלקיחת גורלנו בידנו הוא המאמץ הבינלאומי ודחיפה להצהרות חשובות שכאלה, וחלק הוא גם בשטח ובהתוויית מדיניות. כי מכאן יוצאת תורה. מכאן יצא אוסלו האיום, מכאן ההתנתקות והגירוש של המתיישבים מגוש קטיף ומצפון השומרון, ומכאן גם תצא בשורת האחריות והריבונות.
העיקרון הוא שמעטים משפיעים פה על סדר היום, אפילו העולמי. וכמו שכמה פעילי חרם מבפנים סיכלו את מינויו של דני דיין לשגריר ישראל בברזיל, כך גם תהליכים חיוביים בעד ישראל הם לפעמים יוזמה מלמטה
בהקשר הזה, להלן רשימת הצעדים של הממשל האמריקני בראשות טראמפ כלפי ישראל: הכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות באופן מיידי, הכרה בריבונות הישראלית ברמת הגולן, קיצוץ המימון לרשות הפלסטינית, קיצוץ המימון לאונר"א ולחץ לשינוי ההגדרות שלה, סגירת המשלחת של אש"ף בוושינגטון, מחיקת 'פלסטין' מרשימת המדינות של מחלקת המדינה, פרישה ממועצת זכויות האדם של האו"ם בעקבות היחס המוטה כלפי ישראל, פרישה מהסכם הגרעין עם איראן, ביקור בכירי הממשל בכותל המערבי, עזיבה של אונסק"ו בעקבות אפליה מתמשכת כלפי ישראל, מתן גב לישראל באו"ם, מול בית הדין הפלילי בהאג וכמובן מול המדיניות המפלה של אירופה, והחל מהשבוע – הכרה בחוקיות של ההתיישבות ביהודה ושומרון.
דווקא לאור זאת, אי־אפשר שלא לתלוש שערות אל מול המצב שבו אנו נמצאים. מעבר לים יושב אחד הממשלים הכי ידידותיים שהיו לישראל אי פעם. אגב, הוא לא מושלם. צעדיו בסוריה ומול טורקיה מדאיגים; הוא דורש תחזוק תמידי וגם חסדי שמיים לא יזיקו, אבל בואו נגיד שאין מה להתגעגע לאובמה. במקום לקפוץ על ההזדמנות, להחיל ריבונות על חלקים מיהודה ושומרון, לנצל את הסיטואציה כדי לקבוע עובדות בשטח אחרי יותר מיובל של חוסר החלטה, אנחנו עסוקים בלאכול את עצמנו. רבים זה עם זה על שטויות ואולי (שוב) בחירות, נכלאים במשפטיזציה אין־קץ, מפקירים את מדיניות הפנים ואת מדיניות החוץ. מחמיצים הזדמנות.
לאור הצעדים הגדולים, מתעצמת החשיבות של היחיד. לאחר ההצהרה של פומפאו צייץ ידידי יהודה יפרח שהקרדיט מגיע לסוזי דים, פעילה נמרצת מארגון 'מטות ערים'. בלי להיכנס לקישקע של הקרדיט, העיקרון הוא שמעטים משפיעים פה על סדר היום, אפילו העולמי. וכמו שכמה פעילי חרם מבפנים סיכלו את מינויו של דני דיין לשגריר ישראל בברזיל, כך גם תהליכים חיוביים בעד ישראל הם לפעמים יוזמה מלמטה, של פעילים עיקשים, שחושפים טפח ועוד טפח, קוראים את האותיות הקטנות ולא מורידים את הרגל מהגז.
זה גם הסיפור של ZOA, 'ארגון ציוני אמריקה'. השבוע, כמה שעות לפני שעליתי לטיסה הביתה מניו־יורק, הזדמן לי להיות באירוע השנתי שלהם. זה אחד הארגונים הכי לאומיים וציוניים שיש, אוהבי ישראל מהסוג הקלאסי, הישן והטוב. אחרי מסע שבו רציתי לשמוע דווקא את הקולות המאתגרים ולהשמיע את הקול שלי, הגעתי לאולם שבו ישבו קרוב לאלף משתתפים, יהודים אמריקנים, שבשבילם מדינת ישראל היא היהלום הכי יקר שיש. בלי אבל ובלי אולי, אהבה שאינה תלויה בשום דבר. וגם הם, כקבוצה, מובילים קו אחיד, עקבי וחרוץ, שבסוף נושא פירות. 
