בימים האחרונים ביקרתי שוב באזור שמעניין אותי במיוחד – השכונות הערביות שמחוץ לגדר ההפרדה אבל עדיין בתוך הגבולות המוניציפליים של ירושלים. יש שכונות כאלה שלא מומלץ להיכנס אליהן, כמו מחנה הפליטים קלנדיה, עדיין מוקד של סמים ואלימות, אבל בשכונות האחרות מתרחשים דברים מעניינים, שמלמדים על המחשבה השנייה של התושבים ועל השינוי החיובי והמועיל ביחס לסמכויות השלטון של ישראל.
קחו למשל את מחנה הפליטים שועפאט, מקום מזעזע ומוזנח, שמוקף בחומת ההפרדה כמעט מכל עבריו. בשנים האחרונות לא היה שם דין ולא דיין, וגם העירייה התקשתה להיכנס פנימה לפנות אשפה ולהעניק שירותים מוניציפליים אחרים, שלא לדבר על הריסת בתים.
מה קורה שם עכשיו? בתים וחנויות הולכים ונהרסים, הדרכים במרכז המחנה נסללות מחדש, ובמקום מתחיל להתקיים סדר תכנוני. התושבים עצמם הם שהחליטו שהגיעו מים עד נפש, והם לא מסוגלים לחיות יותר בתנאים הללו. המנהיגים בשטח הזמינו את העירייה הציונית לאכוף את החוק, כדי להקל על החיים, על הגישה ועל האווירה. עכשיו הם מחפשים גם שם חדש למחנה הפליטים הידוע לשמצה, כדי לשנות לגמרי את הדימוי הנוראי שלו. אולי במקום מחנה הפליטים שועפאט יקראו למקום 'שפע נוף', או משהו כזה.
"עוד לא התייאשו"
קרוב ל־140 אלף ערבים ירושלמים בעלי תעודת זהות כחולה מתגוררים מחוץ לגדר בשכונות־ענק כמו ראס־חמיס, שחאדה, כפר־עקב ושועפאט. ישראל עדיין לא השכילה להיפרד מהם אחרי אירועי חומת מגן והקמת הגדר. המדינה גם לא דואגת להם. גם הרשות הפלסטינית לא נכנסת לשם. זהו שטח הפקר, שאנחנו מתעקשים לשלוט בו. המצב שנוצר לא ייאמן. מעבר לגדר, למשל, בנו הפלסטינים לעצמם בניינים רבי־קומות בלי שום פיקוח הנדסי, רישיונות בנייה או טופס 4 בסיסי. דירת גדולות נמכרות ב־200 אלף שקל, ואפילו פחות. אלפים עברו לגור שם, אבל דירות רבות עומדות עכשיו ריקות. הפלסטינים כבר לא מוכנים לגור במבנים לא בטוחים בלי תשתיות של ביוב, מים וחשמל. חלקם עזבו וחזרו לתוך העיר הצפופה והנוחה יותר כנראה.
הערבים מעבר לגדר ובשכונות האחרות במזרח העיר מבינים שלא תצמח להם כל תועלת מהרשות, אבל מסרבים להתנתק משאיפותיהם הלאומיות. הם רוצים את כל העולמות. ג'מיל, פעיל פת"ח לשעבר בשכונת אבו־טור הערבית, הצליח לשנות את פני השכונה ולהוסיף לה מבנים חיוניים, גני משחקים ומרפאות בעזרת הקשרים עם העירייה ומשרדי הממשלה. בעיני רבים הוא נחשב עכשיו בוגד, ואנשי חמאס ופת"ח, שדווקא נהנים משיפור פני השכונה ניסו לחסל אותו. "הם עוד לא התייאשו", הוא אומר לי בחיוך עצוב.
בביקוריי בבתי ספר במזרח העיר מתגלה מציאות פרדוקסלית עוד יותר. ישראל דוחפת את התלמידים לעשות בגרות ישראלית. רבים עדיין מעדיפים לבחור בתעודת הבגרות הפלסטינית, תאוג'יהי, אף שהיא מחייבת מאמץ גדול יותר וצופנת עתיד מבטיח פחות. הייתי בבית ספר בשייח'־ג'ראח שבו לומדים בשתי המגמות, הישראלית והפלסטינית, שמתנגדת לקיומה של ישראל. ראיתי מורים להיסטוריה שבכיתה אחת מרצים בלהט על הנרטיב הציוני, ובכיתה שנייה מייחלים ליום שבו ישראל תיעלם מהמפה.
בשנים האחרונות הבגרות הישראלית צוברת תאוצה. יש גם עלייה בבקשות לקבלת אזרחות ישראלית במקום התושבות. הטרנד במזרח העיר הוא שאזרחות ודרכון ישראלי הם ביטוי למוקאוומה, התנגדות. בישראל מסתכלים על התופעה הזו בסיפוק, משום מה. קרוב לחצי מיליארד שקל ומאמצים אדירים מושקעים בבתי ספר שעוברים לבגרות ישראלית. בשנים האחרונות נרשם זינוק של 30% במספר הסטודנטים הפלסטינים שלומדים באוניברסיטה העברית. אף אחד מהם לא הפך לציוני נלהב אחרי שלמד בבתי הספר הפלסטיניים במזרח העיר, וחווה כיבוש ישראלי כל חייו, אפליה יומיומית, הסתה פלסטינית וגם אינתיפאדה אחת בדרך. אבל הם מתמסרים לפרקטיקה הזו שמקדמת אותם.
וכך, לפעמים נדמה כי 400 אלף הפלסטינים בעיר מספחים אותנו אליהם ולא ההפך. בירת ישראל היא מזמן עיר דו־לאומית (וגם אנטי־ציונית אם מתחשבים ברבבות האנשים שהגיעו לנאום של האדמו"ר מסאטמר, שישראל היא בעיניו עמלק). ערבוב האוכלוסיות היהודית והערבית, חלוקת התקציבים, הביטוח הלאומי, השמות, העבודה המשותפת בכל מקום במערב העיר מובילים לכיוון הזה. הכול קורה למרות הקשיים, אולי בגללם. בכל שבוע אנחנו שומעים על תקריות קשות בעיסאוויה בין שוטרי משמר הגבול לצעירים המקומיים. לפעמים העימותים גוררים אבדות בנפש. האם הפלסטינים בכפר שינו את היחס למערב העיר? האם הם רוצים להתנתק ממנה? להפך. הם רוצים לכבוש אותה. בית החולים הסמוך הדסה הר הצופים, שמשרת בעיקר את תושבי מזרח העיר, כבר נקרא בפיהם "הדסה עיסאוויה".
סכנת המדינה האחת
הדילמה היא עדיין סביב הבחירות לראשות העיר. הערבים בעיר יכולים להשתלט על העירייה ועל המועצה בלי קושי. הם לא עושים את זה, בינתיים. הסיפור הוא לאומי אבל גם טקטי. עניין של החלטה ועיתוי. לא מזמן התראיין זיאד אבו־זיאד, דמות ידועה במזרח העיר ושר לשעבר ברשות הפלסטינית, לאתר "שיחה מקומית". אבו־זיאד מטיף מזמן לפתרון המדינה האחת, ישראסטין, וכאשר זה יקרה יתמודדו הפלסטינים גם בבחירות המוניציפליות בירושלים, ויפתרו את כל הבעיות שלהם מלשכת ראש העיר בכיכר ספרא.
"אין סיכוי לפתרון של שתי מדינות, ואין ברירה אלא ללכת למדינה אחת", משרטט אבו־זיאד את פני העתיד. "נכון, מצב הביניים בדרך למדינה אחת יהיה אפרטהייד. זה גם המצב המשפטי היום. אבל כל עוד לא התקבלה אצלנו החלטה כזו, השתתפות בבחירות תהיה טעות פוליטית. כי מה שישראל מנסה עכשיו זה לעשות הכול כדי להפוך את ירושלים לעיר יהודית, אפילו לא עיר ישראלית".
במילים אחרות, כאשר נהפוך למדינה אחת, לישראל לא יעזור כלום במאבק על צביון המדינה ועיר הבירה שלה. וכאן בדיוק אנחנו מצטרפים להצהרה ההיסטורית של מזכיר המדינה מייק פומפאו ביום שני השבוע על חוקיות ההתנחלויות. בימין חגגו את ההכרזה, שמכשירה כמובן את סיפוח יהודה ושומרון ואת החלת הריבונות הישראלית שם. גם האוונגליסטים באמריקה מרוצים עד הגג, וזו בעצם הכוונה של הנשיא טראמפ, שנה לפני הבחירות. את מתנת ההכרה בהתנחלויות הוא העניק קודם לעצמו, לפני שמסר אותה לישראל. גם ראש הממשלה נתניהו יודע את זה.
האם זו באמת מתנה? את תוצאות הסיפוח הזה אנחנו מתחילים לראות בירושלים. זהו גם המודל של המדינה הדו־לאומית שבדרך, שתסמן גם את תחילת אובדן המדינה הציונית. אפשר לשמוח, אבל מותר גם לחשוש. 
