קריאות זלזול צפויות למדי נשמעו משמאל השבוע, נוכח הצהרת פומפאו בדבר מעמדן של ההתנחלויות. אכן, לכאורה הכרזתו של ממשל טראמפ כי "ארה"ב אינה רואה בהתנחלויות ביהודה ושומרון הפרה של הדין הבינלאומי", לא מעלה ולא מורידה, ממש כמו אלה שנשמעו מצד ממשלו העוין של ברק אובמה, ובכל זאת יש לה משמעות עמוקה. לשמחה מה זו עושה? היא משקפת תסכול ימני רב־שנים שקיבל חותמת כשרות תוצרת USA. הצהרת פומפאו מלמדת כי הדין הבינלאומי נתון לפרשנויות, כפי שטענו בימין מזה עשרות בשנים. וכשטווח הפרשנות גמיש כל כך, ההתעקשות להוציא את ההתנחלויות מחוץ לחוק איננה חתירה לאמת וצדק, אלא סילופם מתוך מניע פרו־ערבי בלבד. הימין שמח השבוע לא משום שהוא רואה פתאום בבית הלבן עוגן יציב שיחזיק את הספינה המיטלטלת במזרח התיכון. הצלקות מאובמה טרם הגלידו עד כדי שנשכח את משחק הכיסאות המורכב בבית הלבן. הימין שמח משום שזה חמישים שנה הוא נתון להשלכת רפש שבנוי על שקר אחד גדול. מסורת של הסתה נגד המתנחלים, שסומנו כאויבי שלום וכגזענים; שזכו לכתף קרה מצד מי שמבכרים להעלים עין מטרור ערבי ולכוון פנס ניאון לעבר כל מרפסת שנבנתה בהתנחלות מעל אדמה יהודית היסטורית.
לא כולם חגגו עם הימין, כמובן. בעוד חלק ניכר מהארגונים היהודיים בעולם תמכו בהצהרה, התנועה הרפורמית בארה"ב מיהרה להתנגד לה. "התאחדות היהדות הרפורמית בצפון אמריקה מודאגת מההצהרה של מזכיר המדינה מייק פומפאו, אשר התמקדה אמנם בחוק הבינלאומי, אך בפועל תיתפס כשינוי משמעותי בעמדה האמריקנית בנוגע להתנחלויות הישראליות – מדיניות אשר הייתה מקובלת זה שנים רבות על הממשלים הרפובליקניים והדמוקרטיים כאחד", הגיב נשיא הארגון הרב ריק ג'ייקובס, כפי שדיווח כתבנו צביקה קליין. "כל שינוי חד־צדדי בעמדה זו יציב מכשולים רציניים וקריטיים בפני פתרון שתי המדינות, יפגע בניסיונות לחדש את המשא ומתן בין ישראל והרשות הפלסטינית, ויגרום לאיום מתמשך על מעמדה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אנו מאיצים בממשל טראמפ לשנות עמדתו זו".
ראשי הארגונים האנטי־ציוניים מיהרו לפרסם גילוי דעת בטיימס הלונדוני, שבו הצהירו כי הם "נעדרים שאיפות פוליטיות נבדלות". כינון בית לאומי על אדמת ישראל הבהיל אותם מחשש לפגיעה במעמד היהודים בכל מושבותיהם. "בני דת אנו ולא בני לאום", הבהירו, "ולכן אין לנו צורך במדינה משלנו"
ג'ייקובס אינו היהודי הראשון שנבהל מהצהרות פרו־ציוניות, לגמרי לא. הצהרת בלפור מנובמבר 1917, לדוגמה, הביאה את ראשי הארגונים האנטי־ציוניים לפרסם גילוי דעת בטיימס הלונדוני, שבו הצהירו כי הם "נעדרים שאיפות פוליטיות נבדלות". כינון בית לאומי על אדמת ישראל הבהיל אותם מחשש לפגיעה במעמד היהודים בכל מושבותיהם. "אנו יהודים בני דת משה", מיהרו להבהיר. "בני דת אנו ולא בני לאום, ולכן אין לנו צורך במדינה משלנו". צוררי ישראל חשבו אחרת. הם המשיכו להכות קשות ביהודים בכל הזדמנות שהייתה להם – לפני הצהרת בלפור ואחריה. בריטניה עצמה חזרה בה מההצהרה בשלל ספרים לבנים שביקשו לחנוק את היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל.
הצהרת בלפור הצליחה להבהיל לא רק יהודים אנטי־ציונים, אלא גם את היהודי היחיד ב"קבינט המלחמה" שנקרא להצביע בעניין – אדווין מונטגיו. מונטגיו הנ"ל חשש שתמיכה בציונות פירושה יצירת סכסוך בין בריטניה למדינות ערב. הוא המשיך להתנגד להצהרה גם כשנשיא ארה"ב וודרו וילסון החליט לצדד בה, ונענה ללחציו של בלפור רק לאחר שהוכנסו בה תיקונים שהבטיחו את זכויות ערביי הארץ ואת אלה של היהודים בתפוצות.
102 שנים, עשרות פוגרומים ושואה אחת גדולה אחרי כן, הבית הלאומי בארץ ישראל עדיין צריך להתנצל על אחיזתו בקרקע. השמאל הישראלי עדיין דורש לא להרגיז את השכנים הערבים ונלחם נגד הרחבת ההתיישבות ביו"ש. אם טיעון האי חוקיות לא עובד, נדבר על דמוגרפיה. אם יש מי שמציע פתרונות יצירתיים לבעיית הדמוגרפיה, נדבר על ההתנחלויות כמכשול לשלום. כאז כן היום, 48 שעות אחרי הצהרת פומפאו מיהרו אנשי רוח מהשמאל הקיצוני הישראלי לפרסם את הסתייגותם בעיתון בריטי, הפעם ב"גרדיאן". בקול הקורא נוסח 2019, פונים הרוחניים לאיחוד האירופי ומבקשים להחריף את החרם על סחורות ישראליות. סימון מוצרי ההתנחלויות זה יפה, אבל החתומים מטה דורשים לראות חרם של ממש. "קריאתנו לאיחוד האירופי היא לאסור לחלוטין ייבוא למדינות אירופה של כל סחורה שיוצרה בהתנחלויות הישראליות", הצהירו במודעה זו אברום בורג ומוסי רז, פרופ' זאב שטרנהל והיועמ"ש בדימוס מיכאל בן־יאיר, לצד עוד פיגורות אינטלקטואליות שלא נותנות למציאות לבלבל אותם. "ההתנחלויות הן הגורם המוביל להפרות זכויות האדם של הפלסטינים, והרחבתן מונעת את יישום פתרון שתי המדינות".
בחוצפה ובעזות מצח, שוב ושוב קוראים מבית ומחוץ למפעל התיישבות משגשג "מכשול לשלום", ולא מעלים בדעתם להפנות אצבע מאשימה דומה ל־150 שנות טרור. כמיטב המסורת הגלותית, האומות המאוחדות לצד שחקני חיזוק יהודים מעדיפים לשלוח חיציהם לעבר הבונים במקום נגד המהרסים. באופן מעורר השתאות, מי שבחוצפתם מכנים עצמם "מחנה השלום" מסתפקים בגינוי מקומי של פעולת טרור פה ושם, ולעולם אינם מצהירים כי הוא־הוא המכשול לשלום; הטרור הוא גם הסיבה לכך שמדינה פלסטינית לא קמה לצד ישראל ב־1948, ב־1993 או ב־1999. הוא ורק הוא אבן הנגף שעומדת זה עשורים רבים בדרך למזרח תיכון חדש. הצהרת פומפאו מלמדת שאם יחדל הטרור, על כל השאר אפשר לדון ולדבר.
תתמהמה, למה לא
בעיתוי מופתי נחת השבוע בארץ אחד משני אדמו"רי סאטמר, הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים, כשהוא מצהיר כי הגיע הנה מהגולה האמריקנית כדי לקדם את מלחמתו בעמלק – המדינה הציונית. ההתנגדות לציונות נוסחה בצורה ברורה על ידי ראשי חסידות סאטמר כבר לפני למעלה ממאה שנים, שהבהירו כי יומרתם הלאומית ופעילותם הפוליטית היהירה של הציונים מסוכנת. תוך התעלמות מוחלטת מתלאות היהודים בגולה, כתב מנהיג נטורי קרתא בימי טרום המדינה, הרב עמרם בלוי: "גם בארץ ישראל סכסכו ענייניהם עם השכנים הערבים עד שהגיע היישוב לפרעות מהומות ושפיכות דם ישראל". אם יו"ר הכנסת לשעבר והפרופסורים המלומדים החתומים על המודעה בגרדיאן הבריטי מחפשים חברה טובה להתחמם לאורה, הם יכולים למצוא אותה בברוקלין ובסמטאות הצפופות של מאה־שערים.
אגב, אנשי סאטמר לא הסתפקו בזה. מייסד החסידות, האדמו"ר יואל טייטלבוים, כתב כי השואה היא עונש על פעולות הציונים, לא פחות. "ברעיון הטמא הזה להקים להם מדינה לפני הזמן ובלי תורה… אין תימה מה שהיה החרון אף הזה", כתב בהקדמה לספר "ויואל משה".
בשם שלוש השבועות האגדתיות נמחקו כל פוסקי ההלכה בתלמוד ומחוצה לו, הדורשים ישיבה בארץ הקודש. כל תכלית הקיום היהודי, אליבא דסאטמר, מתרכזת בימות המשיח בלבד, ומבטלת על הדרך את כל המצוות התלויות בארץ ובאהבת ישראל. תפיסת "לא יעלו בחומה" שלהם דומה לבחירה בהתנזרות במקום לקדש אישה כדת וכדין. נראה שגם אם הציונים היו בונים פה בית מקדש תקני ששכינה שורה בו, עם משיח מתפקד, אף על פי שיחדל להתמהמה, עם כל זה יחכו לו.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
