"אני מצפה מהעובדים שלי לזמינות, קודם כל זמינות". "בנושא הזה, אין פשרות". "כשעובד לא עונה – זו תקלה". לא, לא מדובר במשפטים מתוך המדריך לנוגש העבדים המתחיל, אלא במנטרות של בכירי המנהלים במשק הישראלי, אשר נזרקות לחלל הסלון שלנו מדי ערב בפרסומת חדשה של הרלב"ד (הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, למרות שראשי התיבות נשמעות יותר כמו שמו של חכם מימי הביניים). הסלוגן "אם זה דחוף – מתקשרים" מבהיר לעובד המבועת שהוא לא חייב לבדוק באובססיביות כל הודעה והודעה שמצפצפת במכשיר הטלפון שלו בזמן הנהיגה. אם הוא במקרה לא יענה תוך שלוש שניות – אל חשש, המנהל כבר ידאג לצלצל.
אני מבינה שהקשר בין הנהג הישראלי לסמארטפון שלו היא חתיכת סימביוזה, ושכל האמצעים כשרים במאבק נגדה, אבל למה לקבוע על הדרך נורמות עבודה כל כך מעוותות?
פרסום בכוונה לזעזע (Shock Advertising) הוא ז'אנר מוכר שמטרתו להניע צופים לביצוע שינוי, והוא פופולרי במיוחד במלחמה נגד הקטל הכבישים. הפרסומת האחרונה מבית היוצר של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים אולי לא מכוונת לשם, אבל זה בדיוק מה שהיא עושה.
ממתי, איך ולמה הפכה הזמינות למשאב החשוב ביותר שמספק עובד? ואילו מן חיים אתם מבקשים להציל אם אתם צריכים להיות זמינים לבוס באופן תמידי?
לפי נתוני ה-OECD, בישראל עובדים יותר שעות מאשר כל מדינה אחרת בעולם המערבי, ואפילו זה לא מספיק. אז מה אם האבטלה הסמויה מרקיעה שחקים? אז מה אם אף בן אנוש לא יכול באמת לתפקד באופן יעיל במשך כל כך הרבה שעות? אז מה אם את המחיר משלמים האישה והילדים, וגם הבריאות הנפשית והפיזית?
מדינת הווטסאפ, אזרחי הטלגרם – הגיע הזמן לקמפיין "המנוי אינו זמין". לא יזיק לנו ללמוד קצת גבולות מאורחות הגויים. בארצות הברית ובאירופה מעדיפים לתקשר בזמן העבודה באמצעות מיילים, בדיוק מאותה סיבה שאנחנו נטשנו אותם. בניגוד ליישומוני המסרונים המידיים, אימייל מאפשר שהות לגיטימית בין שאלה לתשובה, ומהווה כלי עבודה שימושי עבור עובדים, במקום להפוך אותם לעובדים של הכלי.
ואתם, מנהלים יקרים, אם אתם לא זקוקים לעובד שלכם לניתוח לב פתוח, זה כנראה לא באמת כזה דחוף. אל תתקשרו, וגם אל תשלחו הודעה.
אחרי הכול, תמיד יש את מחר.
