בנימין נתניהו הוא אחד האנשים המוכשרים ביותר שאני מכיר. הוא משכיל, רחב יריעה, מהיר תפיסה ועמוק. הוא גם שחקן מזהיר של שחמט רב־ממדי. אבל לבנימין נתניהו חולשות אנושיות קשות. כוחנות, פסימיות, חשדנות, היעדר נדיבות והיעדר אמפתיה. יחסי האנוש שלו קלוקלים. צירוף של סגולות ייחודיות וחולשות ייחודיות הופך את נתניהו למדינאי ייחודי. אין זה מקרי שזה שלושים ושש שנים הוא מושך אהבה, שנאה, קשב ואש. אין זה מקרה שזה עשרים ושש שנים הוא עומד במרכז חיינו. השגריר, סגן השר, ראש האופוזיציה, שר האוצר וראש הממשלה נתניהו – היה ועודנו תופעה אנושית יוצאת דופן. האיש אשר הנהיג את ישראל כאשר הקנצלר הגרמני היה עדיין הלמוט קוהל וכאשר ראש ממשלת בריטניה היה עדיין ג'ון מייג'ור, הוא בעל אישיות חד־פעמית רבת עוצמה.
אבל החודשים האחרונים המחישו והוכיחו את מה שרואים בכל השנים האחרונות: נתניהו מטריף אותנו. נתניהו משגע את אוהדיו ומשגע את יריביו. נתניהו מטרלל את אוהביו ומטרלל את שונאיו. ראש הממשלה היוצא או הנכנס או היוצא והנכנס מטריל מדינה שלמה. הקוקטייל העז של עוצמת נתניהו וחולשת נתניהו גורם לכך שהישראלים אחוזים בדיבוק נתניהו. עשרים וארבע שבע אנחנו חושבים עליו. עשרים וארבע שבע אנחנו מתווכחים עליו. עשרים וארבע שנים אנחנו סוערים בגללו ומתקוטטים בעניינו. הוא הפך את כולנו לישויות חד־ממדיות של בעד נתניהו או נגד נתניהו.
קוראות וקוראים יקרים, אנחנו חולים. ולמחלה שלנו יש שם: ביביזיס. החיידק הטורף שלה תוקף את מערכת העצבים המרכזית שלנו. הוא מטמטם לנו את המוח ומדומם את הלב. הוא מסמא את עינינו, אוטם את אוזנינו ומשבש את דעתנו. הוא גורם לכך שאנחנו לא רואים, לא שומעים ולא מרגישים באופן צלול. אנחנו לא חושבים עוד באופן ענייני. אנחנו לא קולטים את המתרחש סביבנו. אנחנו לא מבינים את הקורה בתוכנו. אנחנו לא זוכרים מי אנחנו. כל שאנחנו עסוקים בו הוא בהערצת נתניהו או בתיעוב נתניהו. בפולחן נתניהו או ברדיפת נתניהו. במחול השדים הבלתי פוסק של ביבי כן, ביבי לא, ביבי לא, ביבי כן. רק ביבי ורק לא ביבי וחוזר חלילה. עד לטמטום מוחלט.
הביביזיס היה למכת מדינה. הוא שואב לתוכו את הימין אשר שכח מה זה להיות ימין והיה לכת ביבי. הוא שואב לתוכו את הליכוד ששכח מה זה להיות ליכוד והיה למסדר המעריצים של ביבי. והוא שואב לתוכו את השמאל ששכח מה זה להיות שמאל והיה לפלוגת המחץ של האנטי ביבי. הוא שואב לתוכו גם את כחול לבן אשר הולכת ומאבדת את דרכה בתוך האמוק של איבת ביבי. את החברה הישראלית הביביזיס מפרק. את יהדות העולם הביביזיס מפלג. אפילו לאוהדיה של ישראל בעולם הוא גורם להתקפים בלתי נשלטים של חימה וזעם.
חצי מכם חושבים כעת: האשם הוא נתניהו. החצי האחר חושב: האשמים הם רודפי נתניהו. אבל האמת היא שהאשמה היא לא רק בנתניהו ולא רק במתנגדיו. האשמה היא בכולנו. כולנו עשינו מעשה לא ישראלי: החלפנו את הרפובליקה של השווים והשוות (אשר ניהלה את ענייניה באופן ריבוני ותבוני) בשני עדרים המתנפלים זה על זה ודם בעיניהם. כולנו עשינו מעשה לא יהודי: המרנו את הצניעות ירֵאת השמיים ואת הדאגה לכלל העם באורגיה פגאנית של בניית האליל וניתוץ האליל. כולנו עשינו מעשה לא דמוקרטי: נטשנו את ערכיה ואת מוסדותיה של הממלכתיות לטובת חינגה פרועה שבה הכול אישי, הכול יצרי, הכול ביבי.
את הכרעתו אמש של היועץ המשפטי לממשלה על כולנו לכבד. חוק הוא חוק הוא חוק. מדינת ישראל היא מדינה שבה הכל כפופים לחוק. על כן בנימין נתניהו חייב לפנות את לשכת ראש הממשלה ואת מעון ראש הממשלה ולנסות להגן על חפותו כאחד האדם בבית המשפט. ואולם, את הסיום המצמרר הזה של כהונת נתניהו אי אפשר שלא לראות כטרגדיה אישית וכטרגדיה לאומית. בסופו של דבר, מלחמת הגוג ומגוג שהתנהלה בין ביבי לבין התקשורת ובין התקשורת לבין ביבי היא שחרצה את גורלו של ראש הממשלה המכהן.
מצד אחד הסיפור תם. עידן נתניהו מסתיים בברוטליות. במפץ. בהלם. מצד שני הסיפור רק מתחיל. לאורך כל תקופת המשפט וגם לאחריו הביביזיס ימשיך להשתולל כאן. יהיו שיראו בנתניהו עבריין מושחת. יהיו שיראו בו קדוש מעונה. כך או כך, פרשת חייו של האיש הרדוף תמשיך לרדוף אותנו שנים רבות.
