השיטה לא עובדת. בתום תקופת 28 הימים שהוקצבו לגנץ להרכבת הממשלה המסקנה פשוטה ומתסכלת כאחד: שיטת המשטר שלנו פשוט אינה עובדת עוד. היא נכשלת בדבר העיקרי ששיטת משטר אמורה ליצור – שלטון יציב פחות או יותר. יתרה מזו, גם אם מדינת ישראל תלך לבחירות נוספות במרץ, ובהן תיבחר הכנסת ה־23, אין סיבה להניח שהכנסת הזאת כן תצליח ליצור ממשלה. ואז מה? נלך לשרשרת אינסופית של מערכות בחירות? עד מתי? "אי שפיות היא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות", אמר אלברט איינשטיין.
נכון לעכשיו המצב החוקי מוליך את המערכת לכיוון של בחירות בחודש מרץ 2020. בדרך לשם יש אמנם תקופה של 21 ימים שבהם כל ח"כ שיגייס 61 חתימות יקבל את משימת הרכבת הממשלה, אך ספק רב אם היא תביא להתרת הפלונטר הפוליטי. לפנינו עוד מערכת בחירות שכולה "על ריק", חסרת כל משמעות מלבד בזבוז כספים עצום ודרדור נוסף של אמון הציבור במשטר. בחירות לבטלה.
אסור ללכת לבחירות בדרך הזאת. חייבים לשנות את השיטה כך שלא נמצא את עצמנו באפריל־מאי בדיוק באותה הסיטואציה. חייבים להקים "ממשלת חירום לשינוי השיטה".
אני רוצה להעלות כאן רעיון שנשמע מופרך, לכאורה, אבל במצב העגום הנוכחי אולי דווקא הוא יוכל להושיע אותנו: במקום ללכת לבחירות בחודש מרץ, תוקם ממשלה שכל תפקידה יהיה אחד: שינוי שיטת הבחירות באופן שיחלץ את מדינת ישראל מהמבוי המשטרי הסתום שאליו היא נקלעה. הממשלה היוצאת תעביר את תקציב 2020 שיהיה העתק מדויק של תקציב 2019 על כל מגרעותיו, ובד בבד תתגייס הכנסת כולה למהלך מהיר של שינוי השיטה, מהלך שיימשך 5 חודשים ובסיומו תפוזר הכנסת ונלך לבחירות לפי השיטה החדשה. זה נשמע קצת משונה, אפילו מופרך, אבל רק כך נימנע מעוד מערכת של "בחירות לבטלה".
השאלה הבאה היא כמובן כיצד. כיצד לשנות את השיטה באופן שיגרום לכך שמדינת ישראל לא תיקלע שוב לתוך אותו מבוי סתום פוליטי. במשך השנים עלו כל מיני רעיונות והצעות, ונעשה גם ניסיון אחד מעשי לשנות את השיטה. הוא נכשל מפני שלמרות הבחירה הישירה לא נותקה התלות המוחלטת של הרשות המבצעת ברשות המחוקקת. כלומר, גם ראש הממשלה שנבחר ישירות נזקק לקבל את אמון הכנסת. והכנסת, עינינו הרואות, אינה מסוגלת לייצר קואליציה, שלא לדבר על קואליציה מתפקדת. המסקנה היא פשוטה: כל שיטה חדשה צריכה לכלול אפשרות להקמת ממשלה, גם בלי לזכות ברוב פרלמנטרי. נשמע הזוי? נשיא ארה"ב עומד בראש הרשות המבצעת ומנהל את המדינה גם אם אין למפלגה שלו רוב בקונגרס. נכון, החיים בקונגרס לעומתי הם קשים, אבל הרי איש לא הבטיח לנבחרי הציבור גן של שושנים.
שלוש ההצעות שנציג כאן אינן מקוריות. הן כבר פורסמו בכמה במות ומובן שלצד היתרונות שלהן, הן בהחלט "נהנות" גם מחסרונות, אבל הן בהחלט ראויות למחשבה נוספת מכיוון שהשיטה הקיימת פשטה את הרגל.
ההצעה הראשונה: בחירה ישירה "אמתית". לצד הכנסת ייבחר ראש הממשלה ישירות. הוא ירכיב ממשלה שחבריה יוכלו להיות חברי כנסת, אבל לא יהיו חייבים להיות חברי כנסת, ולא יזדקק לאמון הכנסת בשביל להתחיל לפעול. ראש הממשלה יוכל להרכיב קואליציה, אבל לא יהיה חייב לעשות את זה. הכנסת לא תוכל להדיח ראש ממשלה (אלא ברוב של 90 ח"כים מסיבות מיוחדות, נניח) וראש הממשלה לא יוכל לפזר את הכנסת. למעשה, בכלל לא יהיה אפשר לפזר את הכנסת לפני תום כהונתה על פי חוק.
ההצעה השנייה: זכות הבכורה של הרשימה הגדולה. ראש הרשימה שרשימתו קיבלה את מספר המנדטים הגבוה ביותר ירכיב ממשלה בלי צורך לזכות באמון הכנסת. אם שתי הרשימות הגדולות שוות בגודלן במנדטים בודקים איזו רשימה קיבלה יותר קולות. ראש הרשימה רשאי ליצור לעצמו קואליציה אבל לא חייב, משום שממשלתו נחשבת לממשלה על פי חוק מרגע שהוצגה בפני הכנסת או הנשיא. אין תהליך של "אישור". עם זה, יש לו תמריץ ליצור לעצמו קואליציה, חוץ מהצורך הרגיל לגייס רוב בכנסת לחוקים שהממשלה רוצה להעביר. זאת משום שעל פי ההצעה הזאת, מרגע שהוצגה הממשלה היא מתפקדת בדיוק כמו ממשלות שאנחנו מכירים. החוק יהיה אותו חוק, וברוב של 61 חברי כנסת שמבקשים להטיל את הרכבת הממשלה על חבר כנסת מסוים אפשר יהיה להפיל את הממשלה (אי אמון קונסטרוקטיבי, כמקובל היום).
ההצעה השלישית מכונה בפי הוגיה "שיטת הסיבוב השני", ולמען הגילוי הנאות אציין שככל הידוע לי הורתה במכון הישראלי לדמוקרטיה. על פי השיטה הזאת, במשך שבועיים מרגע בחירתה של הכנסת רשאי כל חבר כנסת שמעוניין בכך לאסוף 61 חתימות של חברי כנסת. מי שהצליח במשימה הוא ראש ממשלה בלי שיצטרך לקבל מהכנסת אישור לממשלה שאותה הוא השיג. ומה עושים במקרה שבו איש מחברי הכנסת לא השיג 61 חתימות? במקרה כזה ראשי שתי המפלגות הגדולות מתמודדים בתוך פרק זמן קצר בבחירות ישירות "סיבוב שני", זה מול זה, על הזכות להרכיב ממשלה.
הנבחר רשאי להרכיב ממשלה בלי צורך באמון הכנסת, ואולם מרגע שהורכבה הממשלה חלים עליה כל הכללים שאנחנו מכירים כעת. היתרון של ההצעה הזאת הוא התמריץ שהיא יוצרת להרכיב קואליציה בשיטה שאנחנו מכירים כיום (הרכבה שתסתיים באיסוף 61 החתימות), אולם היא נותנת מענה למציאות שבה אי אפשר להרכיב קואליציה, ויוצרת לראש הממשלה בסיס לגיטימציה אלטרנטיבי לבסיס הקואליציוני.
לשתי ההצעות הראשונות, שלא כהצעה השלישית, יש יתרון שאיננו קשור ישירות לסוגיית היכולת להרכיב ממשלה, וקשור לבעיה אחרת שממנה סובלת הדמוקרטיה הישראלית. אחת מבעיותיה של הדמוקרטיה הישראלית בשנים האחרונות היא בעיית "מות הכנסת". בתהליך שנמשך כבר עשרות שנים, אך הגיע להבשלה מלאה בשנים האחרונות, הקואליציות התחזקו מאוד. המחויבות ההדדית של חברי הקואליציה הפכה לקשיחה ומוחלטת. התוצאה היא שבאמצעות הקואליציות הממשלה שולטת שלטון מוחלט על הכנסת, וזו איבדה במידה רבה מאוד את כוחה כרשות עצמאית מחוקקת אל מול הרשות המבצעת, הממשלה. שיטות בחירה שמבטלות את הצורך בבניית קואליציה כתנאי להצגת ממשלה מפחיתות את הצורך לחתום מיד עם כינונה של הכנסת על רשת הסכמים קואליציוניים שבה למעשה הרוב הפרלמנטרי מתפרק מכוחו לטובת הממשלה. במציאות כזו נקבל ממשלה שאיננה תלויה לקיומה בכנסת מחד גיסא, וכנסת עצמאית יותר לפעול כהבנתה מאידך גיסא.
ההצעה השנייה מכילה רכיב נוסף, שיש שידרשו אותו לשבח ויש שידרשו אותו לגנאי: שיטת המפלגה הגדולה ביותר בהכרח תייצר למערכת הפוליטית תמריץ חזק לנוע לעבר שיטה דו־מפלגתית. בהנחה שאיננו רוצים ליצור מצב שבו אנחנו מחסלים לחלוטין את ייצוגם הפרלמנטרי של קולות ייחודיים בחברה הישראלית יש מקום לשקול, אם מקבלים את ההצעה הזאת לבטל כצעד משלים את אחוז החסימה. לו הוא היה נמוך יותר, כנראה לא היינו מגיעים הלום.
