הרצח בצומת אריאל: סיבה לייאוש פלסטיני

לו הייתי פלסטיני, הייתי מתמלא ייאוש גדול לנוכח סרטון הדקירה מצומת אריאל. הוא לא מכיל מאפיינים של מלחמת שחרור עממית, ואינו מספק הסברים לאופן שבו הוא מקדם כביכול את הפלסטינים להגשמת חלומם לסילוק המתנחלים. עיקר תרומתו הוא הידוק הדימוי של הפלסטינים כסכינאים מיומנים.

כי מה רואים בו, בעצם? רוצח צעיר מסתער בעורמה חייתית על אדם בלתי חמוש, קורבן אקראי, ודוקר אותו מאחור. בסרטון אין שמץ של גבורה או קורטוב הקרבה, רק נוהל שחיטה. השמש זרחה, השיטה פרחה, והפלסטיני שחט ונמלט. כעבור שעה קלה התברר שהוא בכלל נרקומן, לקוח ותיק של רשויות הרווחה הציוניות ושל תעשיית ההסתה ברמאללה. הוא לא צאלח א־דין חדש או עבדול קאדר חוסייני מודרני, ודאי לא דב גרונר שלנו, שהסתער על בניין משטרת הכיבוש הבריטי ברמת גן.

שנה בלבד אחרי ההסתערות של גרונר, הבריטים כבר לא היו פה. לעומתם, המתנחלים היהודים לא הולכים לשום מקום. עקומת ההתנכלויות להם עומדת ביחס ישר לעקומת היאחזותם בשטח. ככל שירצחו אותם, כן ירבו ויפרצו. הרב איתמר בן־גל, כפי שמעיד הסרטון הנורא, הרגיש בצומת אריאל כמו בבית. הוא המתין שם לטרמפ שליו ושאנן למרות פיגועי דקירה קודמים באותו צומת, לא כמו כובש מפוחד המהלך על בהונות רגליו בארץ לא לו. זו ארצו, נוף מולדתו.

לפני 29 שנים וחודש, כשאיתמר בן־גל רק נולד, נפל החלל הראשון של הר ברכה, יעקב פרג ז"ל. ביישוב חי אז קומץ תושבים, שלוש־ארבע משפחות בלבד, כתוצאה ממשבר חברתי קשה מתמשך וחבלי לידה אחרים. ממש ערב האינתיפאדה הראשונה נחת במקום גרעין חיזוק ישיבתי. פרג הסתפח אליו. הוא חלם על חקלאות במקום. כשירד בוקר אחד לאדמותיו, הותקף על ידי רוצח מהכפר הסמוך בורין. כמנהג הימים ההם עשו שלטונות הביטחון מאמץ להקטנת רושם המעשה. אלוף פיקוד המרכז עמרם מצנע דיבר על סכסוך קרקעות בנאלי בין ברכה לבורין, והרמטכ"ל דן שומרון אמר לתושבים הכואבים שהאינתיפאדה היא בסך־הכול "משחקי אבנים". אחדים ממשתתפי ההלוויה באו איתם חשבון בקריאות התפטרות. הם דרשו מראש הממשלה יצחק שמיר להקים שכונה חדשה.

כשעלעלתי השבוע בכתבה שפרסמתי אז ב'חדשות' גיליתי שהיא יכלה להתפרסם גם השבוע בשינוי שמות ותאריכים, אך הזמן הרב שחלף מעניק תוקף לדברים שנאמרו שם; הופך אותם מחזון למציאות. לאה פרג, אלמנתו של יעקב פרג שממשיכה להתגורר ביישוב עם ילדיהם ונכדיהם, הכריזה בהלוויה ש"הדבר היחיד שאני מבקשת זה להביא לברכה מבנים ותעשייה, כי הרבה משפחות מחכות בתור בחוץ". סופד אחר אמר: "אתם שורפים ואנחנו נוטעים. פעם זה היה בפתח־תקוה ובשרון, היום זה בשומרון". רב היישוב אז והיום, אליעזר מלמד, הזכיר ש"אין אפשרות לעלות לראש ההר בלא קבר בתחתיתו".

עכשיו יש כבר שני קברים בתחתית, והעלייה לפסגה נמצאת בישורת האחרונה. בהר ברכה תשע"ח מתגוררות 350 משפחות. בקרוב יטפסו ל־400.

דבר הערפדים

"אשרי מי שזוכה למות על מצוות יישוב הארץ", ספד הרב מלמד בהלוויה השבוע. יחי ההבדל הגדול בין האמירה הטרומפלדורית הזאת ("אשרי מי שמת ותל־חי למראשותיו", כתב יוסף חיים ברנר על טרומפלדור) ובין מילות השבח הפלסטיניות לשאהידים למיניהם. השאהידים שלהם רוצחים, הקדושים שלנו נרצחים. בכל זאת, הידיעה באתר 'הארץ' על דברי הרב מלמד הצליחה לגרור שם טוקבקים מחליאים על המתנחלים ומנהיגיהם. אני מביא פה מבחר דברי נבלה לא כדי לנגח את 'הארץ', כי אין אתר החסין מדברי נבלה טוקבקיסטיים, אלא כדי להכניס סדר בעולם השנאות שרוחש אצלנו מתחת לפני השטח. בניגוד למה שמקובל לטעון, הוא לא נמצא בבעלות מחנה אחד בלבד. ציטוטים:

"אני מאחל לראש ישיבת הר ברכה, ילדיו, אישתו והוריו שיזכו גם הם לאושר הזה".

"סרוחי הציציתות שופכים את דמינו".

"ההלוויות האלו הפכו אצלם לבידור העיקרי".

"מתנחלים אתם נאצים".

"אנחנו מתקרבים למלחמת אזרחים. שיקריבו החלאות את ילדיהם ולא את ילדינו. ההתנחלות היא עבודה זרה שמקומה על אי מצורעים".

"הייל בנט. אדולף מתמוגג מהם. המתנחלים תאומי מראה של דאעש".

"יודו נאציזם".

"צריך לזרוק את הדתונים המשיחים היהודים לזרועות דאעש/הג'יהאד ושהם יטפלו אחד בשני לטובת ניקיון האזור כולו".

"כן הם רוצים דם, הערפדים האלה".

"זה הזמן להבין שסרוגי הכיפה מההתנחלויות והבית היהודאעש הם התנועה הנאצית. לא 'יהודונאצית', אלא נאצית במשרה מלאה, ולהתגונן מפניה כמו מנאצים בכל הדרכים".

"המתנחלים הם הם האויב הברברי".

"מותו כרצונכם, אבל תנו לנו לחיות, מטורפים".

המאמר המלא מתפרסם בסוף השבוע במוסף יומן של מקור ראשון