זוכרים את "לא יהיה כלום כי לא היה כלום", המשפט שנתניהו נהג לומר כל אימת שהוזכר עניין חקירותיו במשטרה? היום כבר נראה כי הביטחון הרב שבו נאמר התנדף ואיננו. החלטת היועץ המשפטי להאשימו בשוחד הכתה בראש הממשלה אף שכל הסימנים וההדלפות לימדו את כל מי שעיניו בראשו כי זה הכיוון שאליו מתנהלת המערכת המשפטית.
על אף המלים הקשות, בחלקן הצודקות, שהטיח ברשויות אכיפת החוק, נתניהו יודע כי השעות הקשות עדיין לפניו. ראש ממשלה המתייצב על ספסל הנאשמים בבית המשפט, מרכין ראש מול שופט אחד או שלושה, נאלץ להאזין לכתב אישום חמור ואחריו, במשך שעות, ימים וחודשים לעדויות שלא ינעמו לאזניו וחלקן אף ירגיזו אותו עד חורמה, כששנתו נודדת מהמתח הרב שלפני הכרעת הדין – כל אלה הן חוויה מפוקפקת שכל אדם, ולא רק ראש ממשלה, היה מבקש להימנע ממנה בכל מאודו.
בנאום שנשא ביום חמישי בערב מנהמת ליבו, תבע ראש הממשלה, למעשה, מאותן רשויות לערוך חשבון נפש נוקב על התנהלותן וקבע כי הן מבצעות "הפיכה שלטונית". בהזדמנויות רבות תקף את התקשורת המובילה מסע להדחתו אחרי שנכשלו הניסיונות בקלפי להדיחו.
גם אם נקבל את דברי נתניהו, וקשה שלא לקבלן מול העובדות שנחשפו לפנינו בעיקר בשבועות האחרונים וגם אם נקעה הנפש ממסכת ההדלפות המתוזמרת והמתוזמנת, צריך לומר שנתניהו יכול היה להימנע מכל פרשיות האלפים הללו, לו היה אוצר את הכוחות הנפשיים להתמודד עם האתגרים שהציבה לפניו התקשורת הישראלית. אבל היום ניתן לומר בפה מלא: אליטת המיינסטרים התקשורתית ושלטון החוק ניצחה את נתניהו. בגדול.
בלי פאסון
במשך שנים, למעשה מאז בחירתו הראשונה ב-96', לא ניתן לו ולמשפחתו רגע אחד של חסד. העובדה שבפעם הראשונה ניצח את יקיר השמאל שמעון פרס בניצחון בלתי צפוי שהותיר אותו שמוט לסת, לא התקבלה בחוגים אלה כאקט דמוקרטי לתפארת אלא כגניבת השלטון מידיהם. התקשורת שנשלטה אז ברובה ע"י מי שלימים יקראו בישראל "האליטות" – אנשים בעלי השקפה אנטי ימנית שקיבעו את עצמם כמובילי דעת הקהל (ע"ע חיבורו של חגי סגל "החוג לתקשורת") התנפלה עליו בחמת זעם והחלה במסע אכזרי נטול רחמים להציגו ככלי ריק ולחפש בנרות כל בדל מידע שיכול היה לתרום להכפשת דמותו.
כך היה גם כאשר חזר לשלטון כעבור עשור – אקט בלתי נסלח. מה שהיה בין 96' ל-99' היה פירגון מחמיא לעומת הרשע שליווה את "שחיטתו" בעשור האחרון. בן כספית, רביב דרוקר, אמנון אברמוביץ, ברק רביד, אריה גולן, ידיעות אחרונות, הארץ, ערוצי 2 (12) ו-10 (13) וגם 11 לא פיגר בהרבה, התחרו ביניהם מי יוביל את מלחמת עולם. כל זאת במסווה של עיתונות נשכנית וביקורת שלטונית שבהכחשה מוחלטת כינוה – הוגנת. המטרה הייתה אחת: הדחתו מכס ראש הממשלה ולכך כל האמצעים כשרים.
אלא שבעוד שנתניהו, שניהל את מדינת ישראל ביד רמה מכס ראש הממשלה, ידע לנווט בין גדולי מנהיגי העולם, הוביל את ישראל להישגים שמעולם לא היו לה, ידע לטפח קשרים אדירים שלא ייאמנו עם מזרח מערב וערב, שם את ישראל על מפת ההיי-טק והסייבר העולמית – אותו נתניהו כשל לחלוטין במלחמות הפנימיות הקטנות מול האליטה המנבחת.
אין ערעור על כך שנתניהו הציל את הכלכלה הישראלית מהתרסקות, ניווט אותה בחכמה שלא נראתה כמוה בעולם והניח תשתית למדיניות שאפשרה לישראל להיות המדינה היחידה מכל הדמוקרטיות המערביות שלא התרסקה בשנות משבר ומיתון, הוא זה שבזכותו נהנית ישראל מדירוג האשראי הבינלאומי הגבוה ביותר, משווקים חדשים בעולם המזרח אחרי ירידה באירופה כתוצאה מכניעה מבישה לחרמות ותיוגים למיניהם – אותו נתניהו נפל שדוד מול גמדי תקשורת ישראליים ששנאו אותו מספיק כדי לשכוח כל אמות מידה עיתונאיות וכללי אתיקה מינימליים במלחמה זו.
נתניהו הגדול נפל בגלל שלא ידע להתעלות מעל כל אלה ולהמשיך לנווט את המדינה כפי שטען, בצדק, בנאומו, "לתת את החיים שלו למענה". אם בראשונה עוד ידע לשמור על פאסון ממלכתי במידה כזו או אחרת, הרי שבשנים האחרונות איבד אותו לגמרי וזה הדבר שהיה לו לרועץ.
"איני עוסק בזה"
בשנים האחרונות היו לנו שני ראשי ממשלה. דוקטור נתניהו ומיסטר ביבי. הראשון – ידע להיות ממלכתי, מכובד, מורם מעם, מדינאי שמקומו בשורה הראשונה של מנהיגי העולם. השני – איש קטן המנהל מלחמות עם עיתונאים, נאבק על בדלי ידיעות מחמיאות ונתקף בחרדה כאילו פסיכוטית מול תקשורת עויינת.
ייאמר מיד: מול החזירות התקשורתית שהתנהלה מולו קשה לעמוד. האנשים הקשוחים ביותר היו נשברים. גם נתניהו שידע לגלות עמידות במצבים רבים, היה נשבר. והוא אכן נשבר.
מבלי להיכנס לדיון המרתק, שוודאי ייבחן כעת בבית המשפט לאשורו, האם תקשורת אוהדת וסיקור חיובי יכולים להיחשב כתמורה שבגינה ניתן להאשים אדם בשוחד, ניתן לומר בוודאות כי נתניהו כלל לא היה נזקק לזה לו ידע לעמוד בגאון מול התקשורת ולהתעלם מהמסע המתנהל נגדו.
אני יודע, זה קשה, קשה מאוד, כואב ומכאיב, על גבול השיגעון, אבל דם-איט, אתה ראש הממשלה! הרבה למטה מכבודך להתנצח עם רביב דרוקר. אתה לא אמור להכתיב תגובה תוקפנית לאילנה דיין גם אם פגיעתה הרעה והבלתי הוגנת הכאיבה לך מאד. אתה ראש הממשלה! אתה נמצא בספירה אחרת, ברקיע אחר. אתה מנהל את המדינה. לא אברמוביץ ולא דרוקר, שיכולים להמשיך לנבוח ולקטר. אריק שרון, בשנים הטרום אתרוגיות שלו, נהג לומר "איני עוסק בזה" ולשלוח את התקשורת שתקפה אותו שוב ושוב לכל הרוחות.
אבל נתניהו לא ידע להתעלות ולהתעלם. זו הייתה שגיאתו הגדולה. הוא הגיב ונלחם, וכנראה בעצת יועציו ובני משפחתו, שגם הם לא ידעו לשתוק כשצריך, ניהל את המלחמות הקטנות האלה שלא הוסיפו לו כבוד ולא הועילו לו, כפי שמוכח מהתוצאה הסופית.
הוא היה צריך לדעת שאת התקשורת לא מנצחים ואין טעם להילחם עימה. מה כן? לטפח כלי תקשורת שיציגו תמנה אחרת. בשנים האחרונות נפתחו השמים לעיתונים ולערוצים המאזנים את ההתשלטות השמאלנית. נכון, זה לא קל כי כאשר המיין סטרים חש שגנבו לו את המדינה הוא נלחם ככלב עתיר שיניים, אבל לא אלמן ישראל והקול הימני נשמע ברמה, אם כי עדיין לא בהיקף ובווליום הרצוי אבל ההתקדמות עולה בטור גיאומטרי מדי שנה.
נתניהו סבר שהדבר אינו מספיק. הוא חש שהוא צריך "להשתלט" על התקשורת. זו שגיאתו הראשונה. הוא היה סמוך ובטוח שאם הוא יהיה שר התקשורת המחזיק במקל ובגזר, כלי התקשורת ייאלצו בסופו של דבר לאזן את התמונה ולהקל מעליו את הלחץ. הוא טעה. זה לא קרה. בהנהגתו הוקם תאגיד השידור ועד היום זכורה לרעה שאלתה של שרת התרבות מירי רגב, גיבורת ההתנתקות, "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?"
עקרון הממלכתיות
בסופו של דבר נאלץ נתניהו בניסיונו להקל את הלחץ, לפעול באופן שהובילו אותו לתיקים החמורים. זו הייתה שגיאה גדולה מקודמתה. הוא ניסה "לקנות" את שמו הטוב מנוני מוזס במה שהפרקליטות החליטה שהוא הפרת אמונים מצידו (ושוחד מצד מוזס) ולו כדי לשפר מעט את דמותו המצטיירת בידיעות אחרונות. הוא ביקש סיקור אוהד ב'וואלה!' וזה הוביל אותו לאבד את שיקול הדעת בכל ההתנהלות מול שאול אלוביץ' ולעשות מעשים שגם הם ייבחנו בבית המשפט אם היה בהם בכדי מתן שוחד או לא.
צרף לכך את שגעון הנהנתנות הגדול שלו והגדול יותר של רעייתו, שהוביל לתיק השמפניה והסיגרים – שגם כאן יצטרך בית המשפט להכריע בערכאותיו השונים, האם מדובר בעבירה פלילית או סתם בהתנהגות אידיוטית שאינה ראויה לבני אנוש ולראש ממשלה במיוחד – והנה לך נפילה רבתי שכל כולה סביב התנהלות תקשורתית שתוצאותיה ידועות מראש.
נתניהו המותש ממלחמת התקשורת בו, לא ידע להתמודד אתה בכלים שלה ונדד למחוזות הפלילים, אף שביסודו אינו אדם מושחת ואני מאמין שהוא אפילו לא התכוון לכך. הוא לא שיער שבמקום שהוא ינצח אותה, היא תגרור אותו לשדה המשפטי ושם לא היה לא היה לו סיכוי.
גם ההתקפה על הפרקליטות הייתה מיותרת. זה אולי טוב ל"בייס" שלו לבחירות הבאות, אך זה לא טוב למדינה וזה לא טוב לנתניהו. אדרבא, אם הוא טוען כי הקריב את חייב למדינה, הרי שהוא מחוייב לעקרון הממלכתיות. השתלחות במערכות החוק שלה אינה ממלכתית ואינה ראוייה לראש הממשלה, גם אם טענותיו צודקות בהחלט. יש דרכים אחרות שבהן הוא יכול לבצע בדק בית יסודי בפרקליטות ובמשטרה. השתלחות בתקשורת אינה אחת מהן.
במקום זאת, היה צריך להתמקד ולסייע לשרת המשפטים הקודמת איילת שקד, להשלים את הרפורמות בבתי המשפט ואולי גם בפרקליטות, מתוך התנהלות חכמה ומושכלת ולא מתוך התלהמות, ולא לשים מקלות בגלגליה רק משום העוינות האישית ביניהם. היה עליו לרסן אנשים דוגמת ביטן-אמסלם-רגב-מיקי זוהר, לא למנות שר משפטים האויב את המערכת שהוא ממונה עליה, להתעלם מגחמות פופוליסטיות שמקורן במרכז הליכוד ולעשות את הדבר הנכון. להשתלח כעת בפרקליטות וביועץ המשפטי לממשלה, זו חכמה קטנה מאד והיא לא תועיל לכלום. הוא ראש ממשלה. הוא גדול ונעלה מהם. את צדקתו הוא יוכיח בבית המשפט, לא בהצהרות חסרות תועלת נגד מערכות החוק.
חבל שאדם גדול כנתניהו, ואין בסופרלטיב הזה כל הגזמה, נפל מהסוס וגרם למדינה אולי להפסיד במלחמה, בגלל מסמר קטן ומאוד אישי.
