בתוך נס קיבוץ הגלויות אשר מוליך הקדוש-ברוך-הוא זה עשרות-עשרות שנים, ישנם פִּלאי פלָאים, אשר דומה שהמילה "נס" היא 'קטנה עליהם', ואולי נחוץ פשוט להמציא עוד מילים.
כזאת היא גאולת כל עדת 'ביתא ישראל' מאתיופיה. זוהי עדה, שמצד אחד, כמעט נשתכחה מלב האומה, ומצד שני – בני העדה עצמם חיו דורות על דורות באופן כה מבודד, עד שלא האמינו שקיים "יהודי לבן", וכמעט שדחו בבוז את המבקרים והנוסעים הראשונים שהגיעו אליהם במאה ה-19.
74 שנים חי יוסף פייטלוביץ, אשר זה עתה מלאו 64 שנים לפטירתו. באותיות זהב יש לחקוק את שמו, כי הוא שעורר מחדש את תודעת העם – רבניו ומנהיגיו – לקיומה של העדה, למצוקותיה, ולחובתנו להושיט לה יד אחים.
כעשרים שנה אחרי מותו פסק הרב עובדיה שבני העדה יהודים הם, ובעקבותיו הורה מנחם בגין לאנשי המוסד: "הביאו לי את יהודי אתיופיה".
ואולם, אם אמרתי שגאולת עדת 'ביתא ישראל' היא פלא על גבי נס – הנה מאז 'מבצע שלמה' (1991) ועד היום הזה הננו חוזים בתופעה שהיא "קומה שלישית" על גבי הנס והפלא – ובאמת הנני מתקשה למצוא לה הגדרה.
כוונתי כמובן לַשיבה-לְיהדות של הללו אשר רחקו ממסורת העדה, וגם נדדו אל בין הגויים האמהרים באתיופיה. והנה, בעשרות השנים האחרונות, הם שבים ובאים – מצטרפים אל אחיהם – עד שכיום הם (וצאצאיהם) מהווים כבר את רוב בני העדה בישראל.
כאשר אנו קוראים את תיאוריהם של המבקרים הראשונים – יוסף הלוי (1867) ותלמידו יעקב פייטלוביץ (1905) – הננו מקשיבים לא-אחת לזקני העדה האומרים בערך כך: "אנו ענף של עם ישראל, ענף שהתייבש, ועכשיו אנחנו מבקשים שתתנו לנו חיים חדשים, שנשוב להיות ענף חי, חלק מן העץ, שנתחבר אל כל העם כולו".
עשרות שנים חלפו… דבר לא אירע, ובינתיים איבדה העדה רבים-רבים מבניה… היה זה אובדן פיסי ממש, וגם אובדן רוחני, אשר בדרך-כלל היה קשור לתלאות המציאות האכזרית, כלהלן.
הקטסטרופה הפיזית התרחשה בארבע שנים איומות – 1888 עד 1892 – שנים של בצורת, פלישות ארבה, רעב ומלחמות – אשר נודעו בכינוי 'קפוּ-קֶן', הימים הרעים. יש אומרים שמחצית מבני העדה נכחדו, יש אומרים "רק" שליש. מוסכם על הכול שהזעזועים הנוראים הללו גרמו לרבים לעזוב את כפריהם ולָתור אחרי מזון ואדמה בכפרים אחרים. כוהנים (קֵסים) עזבו את צאן מרעיתם, נדדו הלאה והותירו כפרים ואזורים שלמים ללא רועה רוחני, ואז שקעו בני העדה הללו אל בין שכניהם הנוצרים, ונחשבו נוצרים כמותם.
זהו אחד השורשים העיקריים להיווצרות הציבור אשר "זכה" לְימים לכינוי הגנאי "פלשמורה". מליבת העדה שומרת המצוות הם יצאו, ואל הנצרות המלאה הם לא באו – כי שמרו על מסגרתם השבטית, על נישואין רק בתוך העדה, על המלאכות המסורתיות שבידם, ויותר מכול: על הידיעה והתקווה שיבוא היום בו ישובו ויתאחדו עם אחיהם שומרי המצוות.
באוזנינו אותו משל עצמו, משל "הענף היבש". כך הם אמרו, לרב מנחם ולדמן אשר ביקר בכפריהם והנה, גם מתוך ציבור המתנצרים עצמו – ממש בשנים האחרונות – שוב עולה בראשית שנות ה-90, אחרי שבמבצע שלמה (1991) לא הוכרה זכותם לעלות ארצה.
ובכן, אותו משל שבמקורו אמרוהו זקני העדה שומרי המצוות – שהם "עץ יבש" המחובר לעץ החי של כלל ישראל – עכשיו אומרים אותו צאצאי המתנצרים, הבאים לשוב בתשובה ממעשי אבותיהם. אבל עכשיו הם מכנים את עצמם "עץ יבש" ביחס לאחיהם בני 'ביתא ישראל', אשר כבר הוכרו כיהודים על פי ההלכה והחוק, ונקלטו כאזרחי מדינת ישראל.
כקרון אל קטר הם מבקשים להתחבר; "תנו לנו מים חיים" הם מבקשים – ואין מים אלא תורה – למען יתעורר הענף מתרדמתו, למען ישוב ויצמח, יישא את עליו ופירותיו.
מדינת ישראל, מנהיגיה ורבניה, נענים להם באופן חלקי, מהוסס, בגרירת רגליים. כאמור, עלו ארצה כחמש רבבות מבני הציבור הזה, מאז מבצע שלמה. קליטתם החומרים והרוחנית משביעה רצון, אם כי יש הרבה-הרבה מה לתקן בהליכי הקליטה והשילוב. אבל, אהה, רבים עדיין ממתינים באתיופיה שנים על שנים, עד עכשיו סורבו כל בקשותיהם לעלות ארצה והם בני העדה, וקרובי משפחתם כאן אינם מצליחים להבין מדוע אינם מתאחדים עמם על אדמת ישראל.
ובכן, פלאי פלאים על גבי ניסי ניסים רואים אנו בקליטת בני העדה – ואחריהם גם בני 'שארית יהודי אתיופיה' – אך פצע פתוח ותוסס עדיין בשוליו של הנס הגדול, בבחינת "אליה וקוץ בה".
אל נא תצקצקו בלשונכם ותאמרו ש"עליית המצוקה" הזאת מתדפקת לבוא כי רע להם שם, כאילו מיליוני העולים ממדינות שונות בשבעים השנים האחרונות באו רק מגלוית מדושנות עונג… אל נא תכבו את תפילת "מקבץ נדחי עמו ישראל"! כי הנה משקיף עליהם ועלינו יחזקאל הנביא, כמדבר אל דור הסבים שהתנצרו, ואל דור הנכדים הבאים בתשובה, ואומר:
"וְהָעוֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה, אֲשֶׁר אַתֶּם אוֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִים, כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת"… (כ' ל"ב). "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם, וִהְיִיתֶם לִי לְעָם, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵא-לֹהִים". (ל"ו כ"ז-כ"ח).
