תמיד הייתי בלבוסטע מסודרת. מדי כמה חודשים וכמובן בחילופי עונות ניתן היה להיכנס אלינו הביתה ולצפות במחזה ההזוי שבו ערימות של ____ (השלם את החסר: בגדים / מצעים / קערות קורנפלקס) נמצאות על הרצפה, ובהגדרה חצי מהם לא שב למקום אלא נמסר באהבה הלאה. תמיד האמנתי שאנשים מוקפים בדברים שהם לא משתמשים בהם, ואפילו אנשים שנחשבים מסודרים בעיני עצמם למעשה פשוט טובים בלארגן את הבלגן שלהם בצורה מסודרת. תשאלו את עצמכם כמה תעודות אחריות לחפצים שכבר אין לכם נמצאות בקלסרים, האם הגיוני שלמשפחה עם חמישה ילדים יש 400 כוסות וספלים בארון המטבח ומדוע אתם עדיין מחזיקים מגבות שדהו ב־2004 ובעלות מרקם של נייר זכוכית.
כאדם שבעיני עצמו הוא נטול ערכים (רביטל, פחמימות זה לא ערך), אני מנסה בכל כוחי להעביר לילדיי את ערכו של הסדר. הם מצידם, ביציבות רבה, לא מאכזבים ומנסים בכל כוחם להיות ההפך ממני. הבנות אוספות כל קופסה או שקית שאי פעם נארזה בהן מתנה, הקטנות מגדילות לעשות ושומרות גם על קופסאות הפלסטיק הצהובות של ההפתעה מביצי קינדר, ואילו הבן לא מסכים שייגעו לו באף משחק שהוא אי פעם קיבל ליומולדת, גם אם יש לו שלושה כאלו.
אהובי, נשמתי, אלוף נעוריי. כמה, כמה גרביים? הרי אם תגרוב את כל הזוגות שיש לך מהיום ברצף, נגיע לשנת 2050. ככל שעוברות השנים, עוד ועוד פרטי עבר מצטברים
אחת לשנה, ולא יותר, אני מרשה לעצמי לעשות סדר גם בארון של האיש. לפי תורתנו הקדושה, ואני מדברת כמובן על שיטת הקסם היפני, לא ניתן לסדר עבור אחרים. אז אני הולכת במנהג חז"ל ומתאימה את הטקסט לצורכי המציאות. לכן אם הוצאתי לו את כל הדברים מכל הארונות והנחתי בשתי ערימות, כשעל אחת מהן יש פתק: "לדעתי כדאי להעיף" – זה לא באמת נחשב שסידרתי לו.
ניתן ללמוד לא מעט על האיש שלך מסידור הארון שלו. נתחיל בעובדה שפעם הוא מצא את דגם החולצה הלבנה שטוב לו. על כן יש לו רק שמונה חולצות זהות ב־ד־י־ו־ק, מאותה החברה, מונחות זו על גבי זו בצורה מרשימה. ונתמה מדוע אם כן בשבת שעברה הוא נצפה לובש את החולצה עם כתמי הסלק שלא יורדים כבר שנתיים, אם יש לו בדיוק שתי שורות מתחת את אותה החולצה, לבנה למשעי ואפילו עם התווית.
ומה על רבבות מכנסי הג'ינס? כן כן, ניחשתם נכון. גם הם מאותה חברה, באותה גזרה, אבל פה יש השתוללות: שני גוונים שונים. ג'ינס וג'ינס דהוי. אני מתווכחת כשהוא מחזיר עצבני את הכול כמו שהוא לארון. אלו לעבודה, אלו לעבודה בבית, אלו ליום שישי ואלו לטיולים. אני מנסה להשתמש בכבוד העצמי שכבר אין לי כשאני נאבקת איתו על מכנסי הג'ינס, כל אחד מושך לצד שלו, ושואלת: למה אי אפשר שאותם ג'ינס של שישי ישמשו גם לטיולים? הוא מביט בי במבט הזה השמור לרגעי "את לעולם לא תביני אותי", אותו מבט מאוכזב שהוא נעץ בי כשגילה שזרקתי את הפנקסים שלו מהצבא (זה היה של הטירונות! א־לוהים זה רלוונטי לפלמ"ח), ופשוט הולך.
ואהובי, נשמתי, אלוף נעוריי. כמה, כמה גרביים? הרי אם תגרוב את כל הזוגות שיש לך מהיום ברצף, נגיע ל־2050. אני לא מבינה איך אני לא למדתי להרפות ואיך שוב אני מוצאת את עצמי מקשיבה להרצאה: "אני ממש לא מתכוון לזרוק את הפליז המזויף בריח אחוריים של אלפקות שקניתי בטיול אחרי הצבא למרכז־אמריקה". איך אני לא לומדת? הרי מדובר בהרצאה שמלווה בתמונות במקרה הטוב או בשקופיות במקרה הרע. ככל שעוברות השנים, עוד ועוד פרטי עבר מצטברים.
בעוד שבמגירת הנעליים ניתן לצפות בכל תהליך ריקון העו"ש שלכם, הרי שבמבט מהיר במדף העליון שלו ניתן לצפות בכל הפעמים שבהן הוא היה… איך לומר, מאושר? משוחרר? הרי באף רגע מאושר בחיינו לא צפיתי בחיוכים שלו, כמו ברגעים שבהם הוא מתרפק על הגופיות התרמיות שהגנו על גופו בטיפוס על הקילימנג'רו (אתה בטוח שזה כובס?), נואם על שרוואל הדייגים מתאילנד או מחבק את שק הכביסה שמעולם – ואני רצינית כשאני אומרת מ־ע־ו־ל־ם – הוא לא השתמש בו מאז שחרורו מהצבא.
ואני אומרת: בנות, עזבו. תנו לבחורים שלכן לשמור את הזיכרונות שלהם. אל תיגעו בסוודר המעוינים שהיה פעם אופנתי, גם לא בחולצות המכופתרות שכבר לא ייסגרו על אף אחד (ההפך, הכוונה היא שרזית). אם בזה הם נאחזים, לא ניקח מהם את זה. פשוט בפעם הבאה כשהם במילואים או צוברים חוויות חדשות – תפנו להם חצי ארון. לא מרוע, פשוט כדי לתת מקום לזיכרונות חדשים.
revitalv@makorrishon.co.il
