המאמר הראשון שפרסמתי בעיתונות נקרא "עלבונו של האפור". הוא התפרסם בכתב העת המנוח "נקודה", בתקופה שלאחר הסכמי אוסלו. כתבתי בו שהעולם אינו שחור ולבן, ושגם הנסיגות של אוסלו אינן בהכרח חורבן גמור. לא צריך להגזים ולדבר על "קטיושות באשקלון", כתבתי אז. כדאי לדבר על הסיכונים המתונים שיש בנסיגה מעזה, ולא על קטסטרופות מדומיינות.
כשאני מנסה לנתח ממרחק השנים במה טעיתי אז, נדמה לי שהתבלבלתי בין שתי טענות: בין הטענה שהעולם מורכב, שהיא נכונה בתכלית, לבין הטענה שהאמת תמיד נמצאת באמצע, שהיא שגויה לגמרי. מערכת מורכבת מאוד יוצרת לעיתים תוצאה קיצונית של "סערה מושלמת": שילוב של רוחות ושקעים וממטרים, שמעצימים זה את זה לכדי קטסטרופה. העולם כל כך מורכב, עד שיש בו מקום גם לאמיתות פשוטות.
כשאני מדבר על גישות מוקצנות של הטרלול הפרוגרסיבי ומציע חלופה, תמיד יימצא מי שיאמר לי: האמת נמצאת תמיד באמצע. אני משתגע מהאמירה הזו, אולי משום שגם אני פעם חשבתי כך, לפני שלמדתי להכיר את העולם. כאשר גלילאו טען שכדור הארץ מקיף את השמש ויריביו טענו להפך, האם האדם השקול היה אמור אז להכריע שהאמת נמצאת באמצע? צריך לזכור גם שה"אמצע" בשיח הציבורי נמדד לפי שני קצוות אקראיים לגמרי. כשאתה רוצה לקנות מקרר, המוכר תמיד יציע לך שלוש אפשרויות: את הדגם שהוא רוצה למכור, ולצידו אחד זול יותר ואחד יקר יותר. אתה בדרך כלל תבחר בהצעה האמצעית, שהיא המקרר שהוא מראש רצה למכור לך, ועליו הוא כנראה מרוויח הכי הרבה. הרי לכל מקרר תמיד יימצא דגם אחד יותר זול ממנו ודגם אחד יותר יקר. השאלה היא רק מה מציגים כקצוות. גם איתמר בן־גביר יכול לומר שהוא הולך בדרך האמצע. אם מחתרת בת־עין היא קצה אחד ובצלאל סמוטריץ' הוא הקצה השני, אז בן־גביר הוא האמצע. איזה ערך יש לחשבון הזה?
גם איתמר בן–גביר יכול לומר שהוא הולך בדרך האמצע. אם מחתרת בת–עין היא קצה אחד וסמוטריץ' הוא הקצה השני, אז בן–גביר הוא האמצע. איזה ערך יש לחשבון הזה?
לוי אשכול היה יהודי שאהב פשרות. ברחוב היו אומרים שכאשר מציעים בישיבת הממשלה שתייה חמה, ושואלים את ראש הממשלה אם הוא רוצה תה או קפה, אשכול היה מתלבט ממושכות, ואז משיב: חצי תה חצי קפה. הבדיחה הזו עושה עוול לאשכול, שהנהיג את ישראל במלחמה שבהחלט לא הייתה חצי תה חצי קפה; אבל הבדיחה הזו לא עושה עוול לטכניקה המשונה של דרך האמצע. לעיתים האמת נמצאת במקרה באמצע, אבל אין שום סיבה להניח שהיא תמיד תימצא שם.
לפעמים אומרים בשם הרמב"ם, כמה חשוב ללכת ב"שביל הזהב" האמצעי. אני שומע לעיתים הורים שאומרים לילדיהם: אתה לא צריך להיות כל כך דוס; אתה לא צריך להתפלל במניין; לך בשביל הזהב של הרמב"ם ותתפלל בבית. לוּ חזר הרמב"ם לתחייה ושמע את הפרשנות הזו לדבריו, הוא היה מת מיד. הרמב"ם לא דיבר על פשרנות ממוצעת, אלא להפך: על ריכוז כל הכוחות לתכלית עילאית. הוא חשב שהתכלית הזו היא הכרת הא־לוהים. כדי למנוע סטייה מהמטרה העליונה הזו, הרמב"ם הדריך אותנו לחיות חיים ממוקדים מאוד, בלי הסחות דעת. בליינות היא הסחת דעת, וגם סגפנות היא הסחת דעת; פזרנות היא הסחת דעת, וכמוה גם קמצנות. שני הקצוות הרגשיים כרוכים בבזבוז של אנרגיה נפשית רבה, שיכולה לשמש לדברים חשובים יותר. למעשה, הרמב"ם הציב בפנינו דרישה קיצונית מאוד: לכוון את כל אישיותנו לאמת הגדולה של עבודת הא־לוהים, ולעזוב את כל השטויות האחרות. אפשר להשוות זאת לאתלט מחונן, עם כוח רצון חזק, שבמשך שנים רבות מקדיש את חייו להכנות לאולימפיאדה. הוא לא אוכל הרבה מדי ולא מעט מדי, לא מבזבז ימים שלמים על שינה ולא מבלה בלילות במועדונים. הוא חי באופן מאוזן, אך לא משום שהוא הולך באיזו דרך אמצע בינונית, אלא משום שכל חייו דרוכים ומתוחים לקראת תכלית גדולה.
לא תמיד האמת נמצאת בין שתי עמדות מקובלות: לפעמים דעה אחת צודקת והשנייה היא פשוט טעות. הסופר האנגלי ג'י־קיי צ'סטרטון אמר שתמיד אפשר למצוא משהו לומר בזכות כל דעה שגויה; ועדיין, הדבר הכי חשוב שאפשר לומר עליה הוא שהיא שגויה. נכון הוא שמכל אדם אפשר ללמוד משהו, אבל יש אדם שאפשר ללמוד ממנו על השמיים והארץ וכל צבאם, ויש אדם אחר שאפשר ללמוד ממנו איך קושרים עניבה. האמת לא נמצאת באמצע ביניהם. כדי לחפש את האמת צריך מוח ולב, לא סרגל.
