סמל מחלקה צעיר, בדרגת רב טוראי, עומד מול חמישים חיילים מבוהלים וצורח עליהם, שאם הם לא יקשיבו למפקדים שלהם, הוא ידפוק אותם. זה מה שהוא אומר. המפקדים הם האחים הקטנים שלי, ואם אתם לא תקשיבו להם, אתם תפגעו בהם, ואם אתם תפגעו בהם, אתם תפגעו במשפחה שלי, ואם אתם תפגעו במשפחה שלי, אני אפגע לכל אחד ואחד מכם בזמן בית שלו. אתם לא תראו את האחים הקטנים שלכם ואת המשפחות שלכם, כי פגעתם במשפחה שלי. זה מה שהוא צורח עליהם, והם בולעים את הרוק שלהם ושותקים.
סמלת בפלוגה אחרת עומדת מול עשרות חיילים וחיילות וצורחת על כולם להיעמד, להימתח, ולא להסתכל לה בעיניים. אחד החיילים חוצה את החי"ת שבה היא עומדת, והיא עוצרת אותו וצועקת, עצור, עצור, תחזור, תחזור, אף אחד לא עובר לי בחיים באמצע החי"ת שלי, זה ברור. אחר כך היא ניגשת לאחד החיילים ואומרת לו, מה השם שלך, והוא אומר לה, שימי, והיא צועקת עליו, אתה צריך להגיד הקשב הסמלת, ושימי שנלחץ אומר לה, הקשב הסמל שימי, והסמלת צועקת עליו, תעיף את המבט שלך, תעיף, תענה לי מה השם שלך, ואל תסתכל עליי, והחייל האומלל משפיל את המבט שלו לרצפה, ואומר, הקשב הסמלת שימי, והסמלת מתרחקת ממנו, ואומרת יפה.
כשצפיתי בשתי הסצנות הקצרות הללו, שהופיעו בפרק הראשון של הסדרה "מעברים", כל הגוף שלי התכווץ והשתנק. לא הצלחתי להבין מה ראיתי, לא הצלחתי להבין איך הצרחות וההשפלות הללו רלוונטיות בכלל עבור החיילים הללו, לשם מה זה טוב, מה פשרה של ההתעללות הזו. אין בה שום דבר מקצועי, או ענייני, זו סתם התעללות, שרוצה להשפיל את האנשים, שרוצה להנמיך אותם, "לאפס" אותם. מה זה בכלל אומר, לאפס אנשים.
ויותר משנגעלתי מהסצנות הללו, נגעלתי ונחרדתי מהמחשבה שגם אני, בתור מפקד, הייתי נובח על החיילים שלי. ניסיתי לחשוב אם גם אני דיברתי ככה, אם גם אני צחקתי ככה, אם גם אני השפלתי ככה את האנשים שעליהם הייתי אחראי, אבל לא הצלחתי להיזכר בכלום. הימים הללו נמחקו לי מהזיכרון. גם ככה אני בטראומה מהצבא.
התקשרתי לחייל שלי, אביב. שאלתי אותו אם הוא זוכר אותי צועק עליו ככה, משפיל אותו ככה. שלחתי לו את הסצנה כדי שיראה על מה אני מדבר. אביב אמר שהסצנות לא מזעזעות אותו. זה סתם חוסר ביטחון של מפקדים, זה הכול. גם אתם התעללתם בנו ככה, יש לי זיכרונות הרבה יותר גרועים מהקשקוש הזה, אתה לא זוכר שהסמל שלנו הזחיל את כל המחלקה בשתיים בלילה עם מסכות אב"כ. זה היה נורא, וזה היה סתם, והיה אסור לנו להתקלח אחר כך. אני לא אשכח את זה.
וגם אתה צעקת, בטח שאתה צעקת, ככה הוא אמר. הוא לא חושב שזו בעיה. המעבר מהאזרחות לצבא חייב להיות חד כמו סכין, אתה צריך לדעת שאתה כלום אל מול המערכת, כדי שבקרב לא תתחיל לשאול שאלות. צריך להפוך ילדים מפונקים לחיילים, ובשביל זה צריך לחשל אותם. ככה הוא אמר. ואני חשבתי לעצמי, מה לחשל, מה זה בכלל לחשל. מה הקשר לחשל.
לפני שתים עשרה שנים בדיוק, בנובמבר אלפיים ושבע, הפכתי למפקד. אני יודע שזה קצת מביך ומוזר לכתוב את המילים הללו, באיחור של כל כך הרבה שנים, ועדיין,
חשוב לבקש מהחיילים שלי סליחה
ובאמצע השיחה איתו, פתאום חזרו לי, כמו בפלאשבק מצהיב, כל מיני זיכרונות מגעילים מהטירונות. נזכרתי במפקדים שתיזזו אותנו, שהזחילו אותנו, שצווחו עלינו, שהתעללו בנו בשיטתיות, באכזריות, עם חיוך על הפנים. נזכרתי בנסיעת אוטובוס שלמה, עם ידיים למעלה. נזכרתי בסמל שלנו, שהיה מתנכל לנו. נזכרתי בצעקות שחטפנו פעם בהר הרצל, ובתחושת ההשפלה שהרגשתי אז, כשכל מיני אזרחים הביטו בנו וחייכו.
את שמונת החודשים שבהם הייתי מפקד טירונים אני בקושי זוכר, ונדמה לי שיש לכך סיבה טובה. הייתי מפקד, וזה מה שמפקדים עושים בטירונות. הם מתעללים ומתנכלים ומשפילים בני אדם אחרים. הם חושבים שזה קשור למקצועיות, אבל זה לא. הם חושבים שזו הדרך הנכונה להפוך אנשים לחיילים, אבל זו לא הדרך הנכונה. אין בזה שום טעם. כל מי שהשפילו אותו יודע את זה.
לפני שתים עשרה שנים בדיוק, בנובמבר אלפיים ושבע, הפכתי למפקד. אני יודע שזה קצת מביך ומוזר לכתוב את המילים הללו, באיחור של כל כך הרבה שנים, ועדיין, חשוב לבקש מהחיילים שלי סליחה. על כל הפעמים הרבות שתיזזתי וצרחתי והשפלתי והנמכתי. אין בזה טעם. היום אני יודע, אין בזה טעם. משמעת משיגים בעזרת דוגמה אישית ושיח מקצועי. משמעת אמיתית משיגים כשמתנהגים כמו בני אדם. אני מבקש סליחה על ההתנהגות שלי. לא הבנתי אז עד כמה הדרך הזו מטומטמת ורעה.
ומילה קטנה ממני לכל המפקדים שבשטח. אם אתם קוראים את המילים האלה, בבקשה, בבקשה מכם, אל תתעללו בחיילים שלכם. אל תשפילו אותם, ואל תנמיכו אותם, ואל תצרחו עליהם, ואל תתזזו אותם, ואל תגידו להם לא להסתכל לכם בעיניים. תתייחסו אליהם כמו בני אדם. הם בני אדם, כמוכם בדיוק. אל תתעללו בהם, בבקשה מכם, תעצרו את המסורת הצה"לית המטומטמת הזאת, שבה צריך לצרוח, או "לחשל", כדי להפוך אנשים לחיילים. זה עד כדי כך פשוט בעיניי. כל הצעקות מיותרות, כל משחקי הכבוד מיותרים. בבקשה מכם, תתמקדו בעיקר, תתמקדו בתוכן, בשיח המקצועי, בדוגמה האישית. אל תצלקו אנשים, אל תשפילו אותם, אל תטרידו אותם. אין בזה טעם, זה סתם, אכזרי, מיותר ועצוב.
ואם כבר התעללתם, חלילה, אם אתם מתעללים בטירונים שלכם בימים אלו ממש, בבקשה מכם, תסמכו עליי, בבקשה, תעצרו את הטירוף המטומטם הזה, תעזבו את החיילים שלכם במנוחה. ותבקשו מהם סליחה.
