התעצבנתי
ישבתי מול הטלוויזיה אחרי סשן מעייף של מקלחות, הרדמות, התעוררות ושוב הרדמות של שני זאטוטים ועולל. הייתי כל כך עייף עד שאפילו לא העברתי ערוץ כשהתחילה הפרסומת שזוכה אצלי לתואר "המעצבנת ביותר שאי פעם נוצרה ביקום" – וזה עוד בלי שראיתי את כל הפרסומות ביקום. מדובר בקמפיין של הרלב"ד, הרב הראשי לבטיחות בדרכים, שקורא לציבור להפסיק לסמס בזמן נהיגה. אכן בעיה רצינית, שבוודאי גבתה חיי אדם ולצערי עוד תגבה. בפרסומת מופיעים כמה מנהלים בכירים בחברות גדולות, שמביטים למצלמה ומספרים לי שהעובדים שלהם אמורים להיות זמינים תמיד. "כשעובד לא עונה, זו תקלה", אומר הטקסט. "אני מצפה לזמינות בלילות, שבתות, חגים". "אני צריכה שיענו לי".
עכשיו, מילא אם היה מדובר בגוף כמו "איחוד הצלה", שם הבהילות מובנת. אבל חלק מהמנכ"לים והמנכ"ליות בפרסומת הזו מנהלים חברות תיירות, תרופות, תקשורת ועוד. סליחה, מר מנכ"ל, עם כל הכבוד לקלישאת "אני מצפה מהעובד שלי למה שאני מצפה מעצמי" – בחייאת, מה עם החיים שלי? מה עם הזמינות לילדים שלי? לאשתי? מה עם הזמינות לגוף שלי, שמת לישון ולא בא לו לדבר עכשיו עם בוס על איזו מצגת שצפויה מחר בבוקר? אבל לדעת המנכ"לים, אני לא רשאי בכלל להתווכח. הרי את כל הקמפיין מלווה המשפט "אל תענו לי אפילו", שמשחק על כפל המשמעות ומכוון לשליחת הודעות בזמן נהיגה.
עם כל חשיבותו של המסר, הקמפיין הזה גרם לי קודם כול לרצות לדרוס את הבוס הראשון שידבר אליי ככה. נכון, סימוס בזמן נהיגה זו אכן תקלה חמורה, אבל אני בטוח שלא פחות אנשים נפגעו בתאונות בזמן שמיהרו לעבודה, או שקעו במחשבות על עבודה, או היו בדיכאון מהיחס של הבוס שלהם בעבודה, כי הוא מתקשר ומצפה מהם לענות בדיוק כשהם מרגיעים את הילד שיוצאות לו שיניים. בקיצור, בוסים, איך אומרים, אל תענו לי אפילו.
התגעגעתי
הלכתי עם הזאטוטים לגן שעשועים. יש לנו מין קטע כזה – הם אוהבים להשתולל, ואני אוהב לראות אותם מתעייפים. הזאטוטים כמובן רצו למגלשה הכי גבוהה, ואני רצתי מיד אחריהם, כי יותר מכול הם אוהבים כמעט להיהרג. הם טיפסו על הסולם בעודי שומר עליהם, פעם אחר פעם אחר פעם. בסיבוב ה־327 הזאטוט שידוע במזגו החם דחף לרצפה ילד שהעז לעמוד לפניו בתור. מיד נזפתי בו והסתובבתי כדי להתנצל בפני האב של הילד המוכה, בתקווה שמדובר בגבר צנום ולא באלוף אירופה בקונג־פו.
כשהסתובבתי אכן חטפתי כאפה, אבל לא מהסוג של זירת אגרוף. עמד שם סבא חביב, שנראה 92 אחוז כמו אבא שלי. הוא היה קצת יותר נמוך, ועם קצת פחות שיער, אבל לגמרי 92 אחוז. לרגע שתקתי ופשוט בהיתי בו. הוא כנראה חשב שאני לא יודע איך להתמודד עם הסיטואציה, אז הוא רק אמר "שטויות, ככה זה ילדודס". אלוהים ישמור, גם אבא אהב להגיד ילדודס. הזאטוטים המשיכו בשלהם ואני המשכתי לעמוד ליד ה־92 אחוז אבא שלי. החלפנו מבטים מדי פעם, עד שהוא ארז את הנכד ועזב. מיד שמתי את הילדים בעגלה וחתכתי איתם הביתה. הזאטוט שאל "אבא, למה הולכים?". רציתי לענות לו "כי הרבה פחות כיף בלי סבא".
שודרגתי
הדוקטורט של שירן אושר רשמית, מה שאומר שהיא דוקטור באופן סופי. מה שאומר שאני נשוי לדוקטור, ויכול להגיד לאנשים: "אולי אתה מכיר את אשתי? דוקטור שירן זמרי". מה שאומר שכרגע מדובר בבית אקדמי לאללה, שמכיל דוקטור ומישהו שרחוק שתי עבודות סמינריוניות וקורס מתואר ראשון. רק כדי שתבינו את הפערים: חיפשתי השבוע במשך חצי שעה את הטלפון שלי, כולל חזרה לארבעה מקומות שהייתי בהם, עד שלבסוף התיישבתי וגיליתי שהוא בכיס האחורי. נשבע לכם. נראה לי שאני צריך לראות דוקטור.
הפגנתי
אם בהפגנות הראשונות בעד נתניהו עוד אפשר היה ללכת בנחת, הפעם באמת היה צפוף. אבל אני ממש לא מתכוון להיכנס לשיח ה"כמה היו שם?". הימין שבע, שולט, אדיש. שנים הוא על הגה השלטון, ורק עכשיו הוא מתחיל להרגיש שאולי זה בעצם לא ככה. לכן פחות חשוב לי כמה היו בהפגנה, אלא מי היה. והכול היה שם. אם יש משהו שמעיד על התעוררות אמיתית, זה המגוון. קהל הומוגני זה נחמד, אבל קהל של חילונים, חרדים, סרוגים, ביביסטים, ימניסטים ומתנחליסטים – זה כבר משהו אחר.
הימין אולי קם לפני רגע ועדיין יש לו קצת ריר של לילה על השפתיים, אבל הוא ער. עכשיו רק נשאר לראות אם הוא יירדם שוב, או יעמוד על הרגליים. לא פחות מהבעת מורת רוח לנוכח שלטון המשפטנים, ההפגנה הזו שימשה תמרור אזהרה למנהיג הימין הבא. נתניהו לצערי כבר לא ישתנה, אבל זה שיבוא אחריו, ולא משנה מתי, צריך להסתכל טוב־טוב על הימין המתעורר הזה, ולהבין שאם לא יעשה את המהפכה שהקהל ברחבה כל כך מחכה לה – אותו קהל מהר מאוד ישלח אותו הביתה.
נזכרתי
עדיין לא עשיתי "עקוב אחריי" לדואר שלנו מהדירה הקודמת. מתברר שהדייר החדש שם מקבל מכתבים שלנו כבר שלושה חודשים. אז אם שלחתם, מצטער שלא התייחסתי, תמיד עדיף במייל. מה שכן, מכיוון שזה לא כיף גדול לקבל את כל המכות שהדואר עלול להפיל עליך, החלטתי להשאיר את המצב כפי שהוא. אז אורי, תודה שאתה שומר על המכתבים. נדבר בעוד שלושה חודשים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
