"הו תמימות קדושה" – O sancta simplicitas – אלו היו מילותיו האחרונות של יאן הוס, רפורמטור דתי בבוהמיה (היום צ'כיה), שהיה ממבשרי הפרוטסטנטיות ומבקר שחיתותה של הכנסייה הקתולית. ב־1415 נשפט הוס על כפירתו ונגזר עליו מוות. מהמוקד הבוער ראה אישה זקנה ואדוקה שהוסיפה בחסידות עצים למדורה – והשמיע את קריאתו המצוטטת.
הסתאבות. "הידרדרות מוסרית, בעיקר מחמת חיי מותרות או מחמת כהונה ממושכת בתפקיד מפלגתי או פקידותי". זו ההגדרה במילון ספיר להסתאבות. אכן, הסכנה נוגעת לפוליטי ולפקידותי כאחד. אבל יש הבדל מכריע בין השניים. הפוליטיקה דינמית ודורשת היבחרות חוזרת ונשנית, והציבור דורש מנבחריו אחריות. הפקידות, לעומת זאת, בנויה על מוסדות כמו קביעוּת, הסתדרות ודיני עבודה ייחודיים. הפקידים פה כדי להישאר, עם כל הסמכות וללא אחריות. נוכח מערכות התמריצים השונות הללו, הסתאבות מוסדות המדינה לאורך השנים מדאיגה וחמורה הרבה יותר.
משפטוקרטיה. התחרות קשה, אבל ככל הנראה מערכות המשפט הן שעברו את ההסתאבות המשמעותית ביותר. הסימנים קשים ומטרידים. אנשי המשפט נטלו לעצמם סמכויות השייכות באופן בלעדי לכנסת ולממשלה, הם מתנהלים כגילדה מאוחדת ודורסנית, לא מסוגלים לקבל ביקורת כלשהי, ויוצאים לקמפיינים בוטים נגד הדרג הנבחר. רק השבוע הגדיר שופט העליון לשעבר יצחק זמיר את הביקורת על הפרקליטות כ"איום קיומי". אמירות דומות נשמעות שוב ושוב מחברי הגילדה המשפטית – אנשים שמתגאים ב"שיקול הדעת" וב"מזג השיפוטי" שלהם. ההיסטריה הזו נובעת מכך שהם באמת מאמינים שהם אינם כפופים לחוק, אלא החוק כפוף להם. יש כאן דחייה ברורה של לגיטימיות המשטר הדמוקרטי כשלטון העם.
אנשי המשפט בישראל מתנהלים כגילדה מאוחדת ודורסנית, לא מסוגלים לקבל ביקורת כלשהי, ויוצאים לקמפיינים בוטים נגד הדרג הנבחר
לגיטימציה. כדי שלא יתערער, כל משטר טוען ללגיטימיות. שיטות משטר שונות משתמשות בהצדקות שונות, אך חייה של הדמוקרטיה קלים יחסית משום שהריבון הוא העם עצמו, כלומר, עצם השתתפות האזרחים בשלטון מעניקה לו לגיטימציה. לינקולן, בנאום גטיסברג המפורסם מ־1863, סיכם זאת במשאלה כי "הממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, לא תכלה מן הארץ". גם הכרזת האו"ם על זכויות האדם מ־1948 קובעת: "רצון העם הוא היסוד לסמכותה של הממשלה".
זכויות אדם. את הלגיטימציה לנטילת הסמכות מנציגי העם לגילדה המשפטית מספקת למשפטנים תיאוריית "זכויות האדם", שבעזרתה הוגדרה מחדש ה"דמוקרטיה" כמשטר שבו הרשות השופטת ניצבת מעל הכנסת והממשלה. אבל זו שטיפת מוח ישראלית שאינה נוהגת בשום מקום. רעיון "זכויות האדם" הוא אולי נאה מבחינה מוסרית, אבל איננו תיאוריה משטרית. ועוד, מבחינה חוקתית, הביטוי לא מופיע בחוקי מדינת ישראל. כך שמדובר בגניבת דעת מובהקת, מלווה במוסרנות צדקנית לתפארת. מעניין לציין שלחיפוש הלגיטימציה לשלטון באמונות בעלות צביון רוחני ומוסרי, במקום בבחירות העם, יש מבנה של הצדקה דתית. אולי לכן, יסלחו לי קוראיי, אפשר למצוא בקרב מובילי דעת הקהל הדתי־לאומי כמה קונים לאיוולת הזו.
שלטון הרוב. שלטון העם, זוהי המסורת והמורשת של הדמוקרטיה המערבית ויסוד הלגיטימיות שלה. ג'ון לוק, אבי תורת ההסכמה־מרצון של חברי הקהילה הפוליטית, הדגיש עוד ב־1689 את החובה להישמע ל"החלטת הרוב", אחרת המדינה "תתפרק מיד ליסודה". עליונות המחוקק היא אבן יסוד של לגיטימיות הדמוקרטיות הפרלמנטריות. "חוק יסוד של הדמוקרטיה", כתב אבי הפרדת הרשויות מונטסקייה ב־1748, "שהעם לבדו ייצור את חוקיו". נכון שהדמוקרטיות הייצוגיות מימשו שלל סייגים חוקתיים ומשטריים, שבין השאר ממתנים את הליך החקיקה, אבל אסור לטעות, גם הם נשענים על הסכמת הרוב, שיכול לשנותם.
המחוקק. המאבק ההיסטורי לשחרור העמים והאזרחים בעת המודרנית בא לידי ביטוי פוליטי בהעברה המדורגת של סמכות החקיקה ממלכים לעם. הכפירה המשפטית בישראל בזכותו של העם להיות המחוקק הריבוני של עצמו, מטרתה לבסס מקור סמכות חדש: ה"אצולה" המשפטית. המשפטנים בישראל מחנכים את עצמם, ממנים את עצמם, ודורשים סמכות־על מול נציגי העם. הם לא רק דורשים ריבונות, הם נוטלים אותה לעצמם. זוהי נסיגה עצומה מהישגיהן הליברליים של הדמוקרטיות המערביות. מדובר בליקוי מאורות, המשיב לבמה תפיסות של אבסולוטיזם "נאור" (לפחות בעיני תמימותו הקדושה).
שלטון החוק. ריבונות העם מתבטאת קודם לכול בחקיקה הפורמלית של נציגיו, שלה יש לציית. זו המשמעות הבסיסית של שלטון החוק. אבל כשמשפטנינו אומרים "שלטון החוק", הם מתכוונים לדרישה שנבחרי הציבור יצייתו להם ולגחמותיהם. לדרישה זו אין שום מקור מוסדי או רובני; היא נובעת כולה מדעותיהם ואמונותיהם של גילדת המשפטנים על הראוי, הצודק והמוסרי, לצד תאוות שלטון. זהו ההפך הגמור משלטון החוק בדמוקרטיה. אותו היפוך משמעות מתגלה גם במושגים נוספים כמו "שומרי הסף", חוקה, ריבונות ואפילו דמוקרטיה. המושגים הללו עברו בישראל התעללות אינטלקטואלית, שמטרתה להכשיר את האוזורפציה (נטילת סמכות שלא כדין) המשפטית שמתחוללת כאן.
הפגנות. חופש ההפגנה הוא זכות בסיסית בדמוקרטיה. אבל עליי להודות, לאכזבת חברים רבים, שאני נמנע מלהגיע להפגנות בעניין נתניהו. לא משום שאני נגדו. להפך, אני תומך בו ומתנגד נחרצות לכתבי האישום התקדימיים והמגוחכים שהִנדסו באמצעים דרקוניים קבוצת פקידים משפטיים שיכורי כוח. אבל אני זוכר שאותם פקידים הם חלק מהרשות המבצעת, שבראשה עומדת הממשלה, שבראשה עומד נתניהו. כך יוצא שההפגנות שהן לכאורה נגד הפקידים, הן בפועל נגד ממשלת נתניהו ונגדו, על שיתוף הפעולה המחפיר של הימין עם העברת סמכות נבחרי הציבור לפקידים, שמשמעותה רמיסת הזכויות הפוליטיות של העם שבחר בהם. והאבסורד לא נגמר כאן. שהרי אותם אנשי ימין נבחרו על ידי הציבור הלאומי־ליברלי, כך שההפגנות הן לא רק נגד נתניהו והממשלה, אלא גם נגד תומכיו ובוחריו. ובדרך כלל אני לא מפגין נגד עצמי.
ממלכתיות. בדמוקרטיה כלול כמובן חופש הביטוי והביקורת, אלא שיש פוליטיקאים בימין שדעתם אינה נוחה מהביקורת על הפרקליטות. הם מבקשים לטאטא מתחת לשטיח פגמים ותקלות במוסדות המדינה, ולהפוך ביקורת ראויה ומתבקשת ללא לגיטימית. במקום להציב את טובת העם וכיבוד בחירותיו לפני המוסדות הסוררים והפקידים שמועלים באמון הציבור, הם מעדיפים להעניק גיבוי אוטומטי לקליקה המשפטית שלוחת הרסן. ואם זה לא מספיק, במסגרת ההנדסה הלשונית שעוברת הפוליטיקה הישראלית, הם עוד קוראים לתרבות הטיוח הזו "ממלכתיות". הו, תמימות קדושה!
