אי שם בתקופת התואר הראשון כתבתי עבודה חשובה בקורס לא ממש חשוב, תחת הכותרת "הקרב שלא היה – תחזיות ודיווחים בסיקור תוכנית ההתנתקות בעיתונות הישראלית". בעבודה ערכתי השוואה בין הכותרות והתחזיות שלפני הגירוש, לכותרות בזמן אמת. כל בר־דעת שחי כאן בזמן ההתנתקות, לפני, תוך כדי, ואחרי, יודע את השורה התחתונה. ועדיין, המעניין בעבודה שנכתבה ב־2008 היה לראות בפרספקטיבה של כמה שנים את הפער העצום בין תמונת העולם שניסו לייצר בתקשורת, לבין החיים עצמם. אל העבודה ניגשתי כאישה שחוותה את רצח האופי על בשרה, ויצאתי פצועה עוד יותר בעקבות הנתונים היבשים והניתוח הטכני־אקדמי.
"השוליים הקיצוניים הולכים ומתרחבים", נכתב בידיעות אחרונות בחודש מאי 2005, "בקו האש: גם יהודים שיירו על חיילים", ולאחר מכן האמירה של הרמטכ"ל דאז – "חלוץ: קודם נטפל ביורים ואז נפנה את המתיישבים", ובהמשך "בצה"ל מתחילים להתאמן על פריצה לבתי המתנחלים"; "מעצר מנהלי לתושבי יצהר. צה"ל ממליץ: עוד מעצרים לפני הפינוי" (הארץ, מאי 2005). ככה, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, זו הייתה רוח הדברים בעיתונות שלנו. ציירו תמונת עולם שקרית ודמונית של המתנחלים האיומים שעומדים לירות על חיילים.
ובפועל? אוסף כותרות הפוך לחלוטין.
"ההתנתקות מהרצועה תושלם היום בנצרים, ראשי היישוב נגד אלימות", נכתב בעיתון 'הארץ', תוך כדי הפינוי עצמו. "ההתנחלות האחרונה בעזה פונתה ללא מאבק", וכמובן – "סוף ההתיישבות – תושבי נצרים יצאו בדמעות מבית הכנסת ונכנסו לאוטובוסים" (ידיעות אחרונות).
נתניהו אמנם לא היה מופת הממלכתיות בנאומו לאחר הכרזת היועמ"ש, אבל הוא לא קרא ל"מרד אלים". מנגד, אצל גורמים מסוימים המטרה מקדשת את האמצעים
גם התחזיות בנוגע לצפון השומרון היו מבעיתות, וגם הן נבעטו לאור המציאות השונה לחלוטין. "נערכים לגרוע מכול", נכתב בידיעות אחרונות. "שא־נור כבר מלאה במתנגדי הפינוי", זעקו בהארץ, "צה"ל: שיא המאבק – בחומש ושא־נור". הביאו את התחזיות של צה"ל בלי לשאול, בלי למצמץ, בלי למלא את התפקיד החשוב של התקשורת – להיות כלב השמירה ולשאול את השאלות המאתגרות ולא רק המלטפות. והמציאות אכן הייתה שונה לחלוטין: "החששות של מערכת הביטחון התבדו: פינוי שא־נור הושלם בתוך 9 שעות" (הארץ), "בניגוד לחששות – חומש פונתה כמעט בלי אלימות" (ידיעות אחרונות). וגולת הכותרת: "6 ימים, 25 יישובים, 0 נפגעים".
המטרה סומנה מראש וכל האמצעים היו כשרים. כולל אִתרוג של שרון, כולל רצח אופי של ציבור שלם, שומר חוק, שעמד בפני תרחיש אימים, והוא בכלל ניהל קמפיין של "באהבה ננצח". ועדיין, התקשורת המגויסת פצעה וחרטה ושרפה את הציבור הזה בקרב כלל החברה הישראלית.
אתם בוודאי תוהים למה אני פותחת את פצעי ההתנתקות. נזכרתי בעבודה הזו לאור השיח העכשווי סביב "מלחמת האזרחים" שמחרחר הימין בניצוחו של בנימין נתניהו. "פעם שאלו את בגין מהי ההחלטה הכי חשובה שעשה בחייו", כתב ח"כ יאיר לפיד בטוויטר. "הוא אמר – מנעתי מלחמת אחים. ביבי מנסה לגרור אותנו למלחמת אחים. הוא קורא לאנשים לצאת לרחובות למרד אלים נגד המדינה". עזבו שזה שקר גס לאור יום; ראש הממשלה נתניהו אמנם לא היה מופת הממלכתיות בנאומו לאחר הכרזת היועמ"ש על כתב האישום, אבל הוא לא קרא ל"מרד אלים". אז מה, המטרה מקדשת את האמצעים אצל לפיד.
ולא רק אצל לפיד. גם ח"כ איציק שמולי ממפלגת העבודה־גשר הכריז ש"החשש מפני מלחמת אזרחים או ריב בין אחים הוא אמיתי", בעודו מפנה אצבע מאשימה לימין ולנתניהו. כך גם כתבים בכירים בתקשורת הישראלית: "זה נראה כמו מלחמת אזרחים, האיש רוצה שאנחנו באמת נהרוג אחד את השני פה על החקירות שלו", כתב בן כספית. "הם רוצים להצית מלחמת אזרחים", כתב אטילה שומפלבי מ־ynet, בסדרת ציוצים לא־נטולת־היסטריה, "הם רוצים דם ברחובות. הם לא יירגעו עד שלא יקרה משהו נורא".
שורפי המועדון
זה מדהים. שנים מפגינים משמאל מול ביתו הפרטי של היועמ"ש, רודפים אחריו לבית הכנסת, רודפים אחריו אישית בסופרמרקט, מדביקים לו אוזני שפן, משתלחים בו מעל כל במה ומגדירים אותו "היועץ המשפחתי". ומה שמענו מפי אותם מודאגי מלחמת אזרחים ונביאי הזעם של "ההפיכה נגד הדמוקרטיה"? אף לא ציוץ, להפך. במקרים קיצוניים, כמו האלימות המילולית כלפי היועץ כשמנעו ממנו לומר קדיש על אימו המנוחה, מצקצקים ומגנים מעט. איפה המאבטחים? התחזיות האפוקליפטיות? ההפחדות? כלום. למה? תענו לעצמכם.
התקשורת הישראלית ברובה התגייסה בכל כוחה להפיל את בנימין נתניהו. בערוץ 13 זה ניכר כשרק (אבל רק) איילה חסון מעיזה להעביר שם ביקורת על הפרקליטות והמשטרה, ובערוץ 12 רק צדיק בסדום, עמית סגל, הביא את העדויות המטרידות על האמצעים המסריחים שהופעלו כלפי עדי המדינה. איפה היו כל השאר? איפה היו כתבי המשפט למיניהם שזה התחום שלהם ממש? הם מזמן בחרו צד. גם בגלי צה"ל עדיין שולט הקול של השדרים הוותיקים כמו רינו צרור ורזי ברקאי (מה שלא מפריע להם ללכת לבכות אחר כך בעיתונות שסותמים להם את הפה). השבוע ניתק הרב דרוקמן שיחה עם רינו צרור, שלא נתן לו להוציא מילה מהפה, במפגן אדיר של חוצפה וחוסר כבוד. את השאלות הקשות באמת הם בחיים לא שאלו, גם לא בימים אלה.
מבחינתם זו מלחמת בני אור בבני חושך, והימין, כמה מפתיע, שוב מוצא עצמו כבן החושך. גם בפרשת החרמת הטלפונים האישיים של יועצי ראש הממשלה, רק אחרי רעש ברשתות החברתיות התוודענו לאמצעים הבלתי כשרים שהמשטרה נקטה. כתבי חצר ניסו לשכנע אותנו שכלל לא קיימת הקבוצה "השלמות 4000", שאליה העבירה החוקרת את החומר שהוציאה מהטלפונים, ללא כל אישור מבית משפט כפי שמתחייב. מה התברר? הייתה גם הייתה. איפה היו כלבי השמירה? נרדמו מרצון.
השבוע נוכחנו בדבר חדש: נתניהו רוצה לשרוף את המועדון, את המדינה, את הדמוקרטיה, רוצה מלחמת אחים ומלחמת אזרחים והימין העיוור הולך אחריו. גם אני לא אהבתי חלק מהשלטים שהונפו בהפגנה ביום שלישי, אלה שרודפים אישית עובדי מדינה, שי ניצן וליאת בן־ארי, ויהיו שנויים במחלוקת ככל שיהיו; אבל מכאן ועד מלחמת אזרחים? נו באמת.
הימין לא צריך להיכנס לשבלונות של התקשורת הישראלית והמחנה שמנגד. אפשר להפגין בעד נתניהו, אפשר גם לסלוד מההפגנה, אפשר אפילו לתמוך באיש אבל לא בדרך. אבל מבחינתם כולנו באותה קטגוריה: שורפי המועדון. וכמו בגוש קטיף, גם עכשיו, הם לא יבחלו בשום אמצעי בדרך להשחרת כולנו. המציאות, כמובן, שונה לחלוטין. 
