חיבוק דוב: הבלוק המתגבש נגד מערכת המשפט

בנימין נתניהו הוא דמוקרט ביסודו של דבר. ההוויה שלו היא דמוקרטית. דרך החיים הפוליטית שלו היא דמוקרטית. הוא כתב ספרים על הדמוקרטיה המערבית מול מדינות טוטליטריות ורודניות התומכות בטרור. הוא גדל על התרבות הפוליטית האמריקנית ומעריץ את אבות האומה האמריקנית על הדמוקרטיה שהנחילו לעולם שלם. נתניהו ייבא מאמריקה בתחילת שנות ה־90 את רעיון הבחירה הישירה והטיף גם לפריימריז פתוחים בליכוד. הוא ידע שרק בעזרת ההמונים שאליהם ייגש בכישרון שיווקי יוצא דופן – הוא יוכל לזכות בשלטון הליכוד ובראשות הממשלה. וכך אכן היה.

נתניהו לא יצא נגד המוסדות הדמוקרטיים לאורך רוב ימיו בצמרת. להפך. הוא תמיד הגן עליהם, ושמר גם על מערכות המשפט. נשיאי בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק ודורית ביניש יכולים להעיד על כך. נתניהו ראה במשטר החיים הזה תנאי לקיומה של חברה. "מהותה של חברה דמוקרטית היא המחויבות ליישב סכסוכים בדרכים לא אלימות, ולפתור בעיות בטיעון ובוויכוח, ואם הבעיה חשובה ביותר – בפתק הבוחר ולא בנשק", כתב נתניהו בספרו 'מלחמה בטרור'. "כל עוד עיקרון זה מקובל על הרוב, יש בכוחו של משטר דמוקרטי להתמודד עם קיטוב אתני וחברתי, לנטרל את השפעתו האזרחית ובסופו של דבר לבטל אותו. אבל בהעדר עיקרון שליט כזה, עלולה החברה להידרדר לשפיכות דמים נוראה, כמעט בכל מקרה של חילוקי דעות רציניים.

"טיפוח מתמיד של ערכים דמוקרטיים בכל רובדי החברה אינו צריך להיחשב למותרות או לתרגיל מופשט, אלא לכלי חיוני להישרדותן ולרווחתן של מדינות דמוקרטיות", הוסיף נתניהו בספרו, שעודכן ב־2001. שנתיים קודם לכן הפסיד נתניהו את ראשות הממשלה לאהוד ברק והתפטר מכל תפקידיו. גם זה היה חלק מהנרטיב האמריקני שהוא אימץ.

מאז חצה נתניהו ימים ונהרות והיום הוא מתייצב במקום הקוטבי ביותר, שהוא התריע מפניו והזהיר מהסכנות שכרוכות בו לעתיד המדינה. את המהפך המחשבתי נתניהו לא עבר בגלל ההסתבכות המשפטית האחרונה. זהו תהליך ארוך, שהתחיל בהקמת הממשלה ב־1996, אז עמד בראש קואליציה של מיעוטים בימין, אנשי ימין דתי־לאומי, מתנחלים, חרדים, אנשי שכונות ועולים חדשים, שרבים מהם הרגישו מחוץ לקונצנזוס אחרי רבין. נתניהו העדיף אז את הקואליציה הזו על פני ממשלת אחדות עם שמעון פרס, כי היא הייתה הרבה יותר נוחה לו. אלא שנתניהו הטירון לא ידע לתחזק אתה, והיא התפרקה לו בידיים.

נתניהו לא למד מיצחק שמיר, ראש הממשלה והמנהיג האידיאולוגי הנוקשה ביותר של הליכוד. שמיר יכול היה להקים ממשלה אחרי בחירות 1988 עם פרופ' יובל נאמן ו'התחיה' – אבל העדיף ללכת לקדנציה נוספת של אחדות לאומית עם יצחק רבין ושמעון פרס. נתניהו חזר לשלטון ב־2009 אחרי שהצליח לנטרל את ציפי לבני וקדימה, שהשיגו יותר מנדטים, באמצעות שותפיו החרדים. מאז הוא לא נטש את הברית הזו ורק העמיק אותה. נתניהו הגיע למסקנה שאין קולות משמעותיים במרכז המפה שכדאי להמר עליהם, והימין הליכודי־דתי־חרדי יחד עם העולים מרוסיה יכולים לנפק לו שלטון יציב, פעם אחר פעם.

הפיכה של מי?

כדי לשמור על הברית הזו נתניהו תקע כל אפשרות לפתרון מדיני, או אפילו למו"מ משמעותי עם הפלסטינים. הניתוק מהמרכז והחיבור ההדוק עם הימין הדתי־לאומי, ששינה בינתיים את פניו ללא הכר, הפך אותו לשבוי בידיו. הוא הפך להיות תלוי בראשי המתנחלים. כבר כתבנו כאן כי ההשפעה של איש הליכוד יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, על נתניהו גדולה הרבה יותר מזו של כחלון, שטייניץ או מירי רגב.

סדר היום של הימין המתנחל לא יכול לחיות בעתיד הקרוב והרחוק עם חיים דמוקרטיים. זהו דבר והיפוכו, אולי גם היפוכה של הציונות. הזכות התנ"כית שלנו על הארץ, מהים עד הירדן, אינה מוטלת בספק, אבל הרוב היהודי במדינה כזו עלול ללכת לאיבוד. המוסדות הדמוקרטיים בישראל אינם יכולים להשלים עם מצב של שתי אוכלוסיות במדינה אחת, עם פערי זכויות וחובות אזרחיות. זהו אפרטהייד. בתי המשפט חייבים לשמור על השוויון בין יהודים וערבים, גברים ונשים, סטרייטים ולהט"בים. זה ערך יסודי במערכת המשפט. אבל זה גם בניגוד לעקרונות של בצלאל סמוטריץ' וחבריו. לכן הם נלחמים בה.

נתניהו, שפעם נגרר בידי שותפיו בימין – מוביל כעת את המערכה. ההפגנה שיזם ודרבן ביום שלישי בתל־אביב באה להרוס את הדמוקרטיה, גם אם הכותרת שונה

נתניהו לא חושב כמו הימין הלאומי, המתנחל ו/או המשיחי. התפיסה שלו שונה. הם רוצים לספח מיידית. הוא רוצה לצלם מצב. זו הסיבה שהוא לא ממש מקדם את החלת הריבונות ביהודה ושומרון, כי הוא מבין את ההשלכות. אבל נתניהו שבוי בידיהם של ראשי הימין, שיצאו למלחמת חורמה בבתי המשפט רק בגלל ערכי השוויון שהם מחויבים להם. אני בטוח שנתניהו היה פעם מתחלחל מהאמירה של מוטי יוגב "לעלות בטרקטור די־9 על בית המשפט העליון". היום הוא מתמסר לה. המצוקה הפלילית שלו משתלבת היטב עם המלחמה שמנהלים בימין הקיצוני נגד האליטה המשפטית, האקדמית או התקשורתית.

בג"ץ שמונע סיפוח חסר זכויות עלול לחרוץ גם את דינו של נתניהו למאסר. האינטרס האנטי דמוקרטי־משפטי מתחבר היטב בין כל המרכיבים בתוך בלוק הברזל שהקים נתניהו. גם החרדים שותפים טבעיים להתנגדות הזו. הם הרי הוציאו פעם חצי מיליון איש להפגנות נגד בית המשפט העליון, ולא שינו את דעתם עליו. אגב, גם אביגדור ליברמן שייך לבלוק הזה. הוא שונא את המשטרה והפרקליטות בדיוק כמו נתניהו. הם מיררו את חייו לאורך שנים. ההתבטאויות שלו כלפיהן היו חמורות יותר מאלה של נתניהו ויוגב ביחד.

ליברמן נחלץ בשלום. היועץ המשפטי יהודה וינשטיין הציל אותו מתיק שוחד. יאיר נתניהו טוען שאביו סייע לליברמן בשעת צרה. אבל עכשיו ליברמן חצה את הקווים, והוא הפך נופת צופים כלפי השימוש בחוקי החסינות ובתי המשפט. גם הפעם האינטרס מדבר. ליברמן חושב שנתניהו עומד מאחורי תיק ישראל ביתנו ששלח את מיטב חבריו לכלא, וסיבך אותם במשפטים. הוא גם רותח על נתניהו שלקח את כחלון ואנשיו לליכוד, ואותו השאיר בחוץ, אף על פי שהתחייב. לכן הוא גרר מדינה שלמה לבחירות כפולות, אבל הפך לגיבור של השמאל והתקשורת.

בחזרה לנתניהו. ראש הממשלה, שפעם נגרר בידי שותפיו בימין – מוביל עכשיו את המערכה. ההפגנה שיזם ודרבן ביום שלישי בלילה במוזיאון תל־אביב באה להרוס את הדמוקרטיה, גם אם הכותרת שונה, ותזכרו מה כתב נתניהו בספרו על שפיכות דמים. זו לא הפיכה שלטונית, זו הפיכה של נתניהו נגד רשויות החוק. זה התחיל אצלו עם המשטרה, עבר לפרקליט המדינה, המשיך ליועץ המשפטי מנדלבליט. עכשיו נתניהו צריך רק לערער את היסודות של בתי המשפט. גם זה יגיע. סמוטריץ' ויוגב ישמחו לתת כתף.