רגע לפני הבחירות הקודמות הייתי עד לשני אירועים, שלכאורה הדמיון ביניהם רב: בשניהם אישה בכירה מגוש הימין הפוליטי באה לאירוע בחירות בשטח כדי לפגוש את קהל תומכיה, לשמוע ולהשמיע. אבל פה נגמר הדמיון, ומכאן והלאה השתרע לו פער שאי אפשר לגשר עליו. באירוע האחד הגיעה מירי רגב לקבר רבי מאיר בעל הנס שבפאתי טבריה. האווירה הייתה שמחה וסוחפת, החיבוקים והנישוקים זרמו כמים, שירים הושרו, מחיאות כפיים נמחאו בסוף כמעט כל משפט שיצא מפי השרה, בשר על האש חולק לכל דכפין, הזדהות מלאה נרשמה עם המסרים שהועברו. ובעיקר הייתה שם תחושה עמוקה של שבט מלוכד, משפחה.
באירוע השני, כמה ימים לאחר מכן, הגיעה איילת שקד לחוג בית בפתח־תקווה. קחו את כל מה שהיה אצל מירי רגב, תהפכו ב־180 מעלות, ותקבלו את מה שעבר על שרת המשפטים לשעבר: האווירה הייתה קודרת וחמוצה. חיבוקים ונישוקים אין, כי מדובר באשכנזים ולא מתאים. מחיאות כפיים כמעט ולא נשמעו, אבל שאלות עוקצניות וקנטרניות היו גם היו. אוכל דווקא היה, אפילו משובח, אמנם לא על האש אבל מילא, זה הרי לא חינגה פה. באנו כדי להיות עצובים ומדוכאים ולהראות לגברת שקד עד כמה אנחנו לא מרוצים.
שני הקהלים האלה, מצביעי הליכוד המסורתיים והציונות הדתית, הם שני המרכיבים העיקריים של גוש הימין. מבחינה פוליטית, זה אינו יכול בלי זה. פעם, ממש מזמן, שני הציבורים האלה חיו זה עם זה. הייתה ביניהם הפריה הדדית, הם הלכו לאותה מכולת, גרו באותו בניין והורידו את הזבל יחד במעלית. אבל זה היה ממש מזמן. תהליכים שונים בחברה הישראלית פיזרו את כולנו לגטאות תרבותיים, חברתיים וסוציו־אקונומיים שהלכו והסתגרו מאחורי חומות גבוהות, גם אם בלתי נראות. הציבור הדתי לאומי נטש את הערים הגדולות, בהתחלה לכיוון יישובי יהודה ושומרון ואז לטובת שכונות מהונדסות היטב בשולי אזור המרכז, והמודל הזה קיים גם בשאר חלקי הארץ. נכון, יש גרעינים תורניים ויש פריחה מחודשת בתל־אביב ויש סניף בני עקיבא גבעתיים. הכול נכון, ובכל זאת העניין הוא רוב מניינה ובניינה של הציונות הדתית – וזו, מה לעשות, גרה בעיקר עם עצמה. גם אני, אגב.
הפער הזה ניכר השבוע ביתר שאת בהפגנה שנערכה ברחבת מוזיאון תל־אביב. היה מכמיר לב לראות איך הליכודניקים המסורתיים שמחים כל כך לראות את הציונות הדתית מגיעה סוף־סוף להפגין איתם. הדברים נאמרו מעל הבמה במפורש, אבל גם בשיחות עם מפגינים שראו אותי בכיפתי הסרוגה ואמרו לי כל הכבוד, סוף־סוף באתם, התגעגענו. לא רציתי להרוס להם את החגיגה, אבל האמת היא שהציונות הדתית לא באה גם הפעם. מי שהגיע היו בעיקר אנשי הר־המור, חרד"לים לכל דבר ועניין שהקשר שלהם לציונות הדתית הקלאסית של אלקנה, פתח־תקווה, עפרה ואפרת קלוש עד לא קיים. היו גם דניאלה וייס והרב יגאל לוינשטיין מהמכינה בעלי, והרב דרוקמן קרא לבוא להפגנה, אבל הציונות הדתית למעשה הצביעה ברגליים ולא באה. היו כמה, אבל בודדים. קול קורא במדבר.
אכן, היו סיבות מצוינות למה לא לבוא להפגנה השבוע. חלק מהשלטים שהונפו שם נגד בכירי הפרקליטות נשאו מסרים חמורים. למרות העטיפה האידיאולוגית בעד הדמוקרטיה, ההפגנה הייתה בעד פרסונה מסוימת – בנימין נתניהו, כמובן – ופחות בעד אידיאולוגיה סדורה הקשורה לימין הפוליטי. אבל בואו נשים את כל אלה בצד, נניח יד על הלב וננסה לענות בהוגנות: להפגנה שלא היו בה הכשלים האלה ושהגרעין העממי־מסורתי של הימין היה מארגן אותה היינו באים? לצערי התשובה ברורה ושלילית.
התרחקנו. התרחקנו מאחינו בשמאל, כי הם שמאלנים. התרחקנו מאחינו בימין המסורתי־עממי – וכן, צריך גם לומר בקול ולא לטאטא מתחת לשטיח, המזרחי־ספרדי – כי הם לא דומים לנו ברבים מאורחות חייהם. אנחנו לא גרים לידם, ילדינו אינם לומדים איתם באותם בתי ספר, אנחנו לא נמצאים שם בשבילם והם לא מגיעים לכפר־מיימון.
אנחנו חיים בעולם מקוטב שהולך ומתקטב בכל יום קצת יותר. רואים את זה בכל העולם. המפלגה הדמוקרטית בארה"ב אינה מצליחה להעמיד מועמד ראוי מול דונלד טראמפ בדיוק בגלל זה: קבוצות שונות המרכיבות אותה הולכות ומתקפדות לתוך עצמן בלי לראות את הקבוצות האחרות, צורכיהן ואמונתן. יש בהתרחקות הזאת בין שני החלקים העיקריים בגוש הימין הישראלי סכנה פוליטית ברורה ומידית: אם הם לא יצליחו לתקשר ביניהם והפער ביניהם רק יגדל, מי שייהנה מההפקר הוא השמאל, שלפחות עכשיו מאוחד במטרה להפיל שלטון ימין ארוך שנים.
אבל הבעיה האמתית נמצאת מעבר להרי הפוליטיקה, בחיים עצמם. האם הציונות הדתית יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולהתרחק מיותר ממיליון מסורתיים? האם נכון להמשיך את מגמת ההסתגרות? ושיהיה ברור, אני לא מוציא את עצמי מהכלל. נוח לי מאוד לגור בשכונה הפתח־תקוואית שאני חי בה, ושבה אפשר למצוא במרחק הליכה כל מה שהדתי הבורגני זקוק לו. זה לא שאני אורז ועובר מחר לשכונה בטבריה. ועדיין, צריך להתחיל לחשוב ברמה הציבורית מה אפשר לעשות כדי לצמצם את הפערים. להכיר יותר ולהיפגש יותר עם המאסה המסורתית האדירה שקיימת בארץ הזו, ושכיום כמעט שקופה בעבור רובנו. חלוקת בשר על האש לכל דכפין בחוגי בית יכולה להיות התחלה טובה.
