זמן קצר לפני בחירות אביב 19' כינס בנימין נתניהו אנשי תקשורת שונים לשיחות רקע. במהלך המפגש שערך עם אנשי מקור ראשון, שאלנו בנימוס האם הוא חושב על היום שאחרי, ומדוע לאורך כל שנות כהונתו כיו"ר הליכוד לא מצא לנכון להעמיד לעצמו יורש פוליטי. נתניהו צחק בביטול, שאל משהו כמו "מה זה יורש? מה, זה עובר מאב לבן?" (אנחנו מצידנו הגבנו ב"זה מה שאנחנו שואלים"), וכדרכו אמר שמבחינתו הוא ימשיך לנהל את המדינה גם בעוד עשור, אם רק ייבחר. מיד אחרי כן הרצין והבהיר שהסוגיה הזו אינה חשובה כרגע. באותה העת היה לו הרבה יותר חשוב לשכנע את הציונות הדתית שבלי חיבור בין עוצמה יהודית, הבית היהודי והאיחוד הלאומי – מחנה הימין כולו בסכנה. שאלת הפרישה מרצון תוך העברת השרביט באלגנטיות למועמד הבא, לא זכתה להתייחסות ממשית. אם לתרגם את הרהורי ליבו של נתניהו לשפת קהלת, זה נשמע כמו: "שנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש, שאניחנו לאדם שיהיה אחריי. ומי יודע החכם יהיה או סכל".
אין חכם כבעל הניסיון נתניהו במערכת הפוליטית, וגם מחוצה לה קשה למצוא לו מתחרים. בניגוד לטוענים שהמשילות חשובה לו רק לשם חסינות, נראה כי הוא באמת אינו מוצא לעצמו מחליף בעל שיעור קומה הדומה לשלו. אולם חוכמתו וניסיונו משמשים אותו גם לזיהוי תהליכים פוליטיים ומשפטיים: את התרחישים כולם הוא מכיר ויודע, מנחש אותם ראשון ולרוב גם נערך אליהם היטב. מספרים שחודש לפני בחירות 99' הוא כבר הסתובב כשנאום הפרישה שלו מונח בדש ז'קטו. מודע היטב לפער התקציבי בין קמפיין אהוד ברק לזה שלו, הוא הרים ידיים מראש. לא צריך להיות מקורב לכוורת הלשכתית של נתניהו כדי להבין ששום דבר ממה שקרה בשבוע האחרון – ממנדלבליט ועד סער – לא תפס את ראש הממשלה בהפתעה. הוא ידע טוב מכולם, עוד כשההליך המשפטי יצא לדרך, שכדור השלג הזה יגיע בסופו של דבר כשהוא כבר מרופד דיו בשכבות לבנות וקרות, ויעלה עליו בכל כובד משקלו. ובכל זאת, יו"ר הליכוד הוותיק נמנע בעקביות מלגדל לצידו פרחי כהונה שיוכלו לעבור תקופת התמחות תחת שלטונו ולקחת את המקל הלאה בבוא השעה. במקום לרדת מהבמה הציבורית בגאון, כפי שמגיע לאיש שתרומתו למדינה גדולה ורבת־שנים, הוא עומד להיבעט ממנה בפרישה שיש עמה קלון.
נתניהו ידע טוב מכולם שכדור השלג הזה יגיע אליו כשהוא כבר מרופד בשכבות לבנות וקרות, ויעלה עליו בכל כובד משקלו. ובכל זאת, יו"ר הליכוד הוותיק נמנע מלגדל לצידו פרחי כהונה, שיוכלו לקחת את המקל הלאה בבוא השעה. במקום לרדת מהבמה הציבורית בגאון, הוא עומד להיבעט ממנה בפרישה שיש עמה קלון
לא מגיע לנתניהו לסיים את הקריירה הפוליטית שלו כך. אל תתנו לכת המלעיזים לבלבל אתכם – הוא לא האשם בשסעים בעם, ולא הוא זה שמטפח אותם. להפך, על פי רוב הוא האיש שההסתה מכוונת אליו; הוא האיש שהושם במוקד מערכת בחירות אחת אחרי השנייה, כשמחנה הנגד מעמיד את הפלתו כערך עליון. שנאת־נתניהו הפתולוגית שתפסה לה מקום מרכזי באידיאולוגיה של מתחריו, אין לה אח ורע בהיסטוריה הישראלית, והאמביציה בהתאם. הלועגים להערצה העיוורת של הליכודניקים כלפי נתניהו לא מודעים לדבשת עיוורון השנאה של עצמם. הם רוצים את נתניהו במעשיהו, או לכל הפחות מתבזה בקבורה פוליטית מביכה ככל שניתן. אלא שלמרבה הצער, הצליח להם הפעם. נראה כי עידן נתניהו הגיע לסיומו, לפחות הזמני.
מי שמאמין שנעשה כאן עיוות דין, יכול וצריך לצאת ולהפגין נגד העוולות ובעד הצדק, ובצד זה זכותו להגן על המשך קיומו של המחנה הלאומי, ולדרוש שהמחנה יעמיד לעצמו מידית יורש. אם תרצו, יש להילחם בעוולות מערכת המשפט כאילו אין פלונטר פוליטי, ולהיאבק לסיום הפלונטר הפוליטי כאילו לא מתקיים קרב למען ההוגנות במערכת המשפט. האכיפה הבררנית מקוממת ומכעיסה, אבל אם נעשו עבירות על ידי ראש הממשלה, אי אפשר להעלים מהן עין רק משום שאחרים הצליחו לחמוק ממשפט. כל המקרים צריכים להתברר בו במידה. גם אם נתניהו חף מפשע, וגם אם הוא יכול להוכיח שלא יהיה כלום כי אין כלום, ראוי שיפנה את הזירה ויילחם על חפותו – לא רק לטובתו, אלא לטובת כל מועמד אחר שעשוי למצוא עצמו נתון למתקפה דומה. מי יודע, אולי דווקא שם תתגלה תרומתו המשמעותית ביותר של נתניהו למדינה ולדמוקרטיה.
החוק אמנם מתיר לראש ממשלה להמשיך לכהן בתפקידו עד מתן פסק דין חלוט בעניינו, ונתניהו האיש אולי מסוגל להתמודד עם ניהול מדינה בצד ניהול סנגוריה סבוכה בתיקיו, אבל ענייניו המשפטיים תוקעים כרגע את המערכת כולה. זה לא הוגן ולא צודק, אלא שכעת כדור השלג הזה מתגלגל על כולנו, ומערכת שלמה קופאת במקומה בפלונטר מסחרר שהיא לא מצליחה לצאת ממנו. אילו דאג נתניהו לטפח יורש, אילו גידל לצידו איש ציבור מהמחנה הלאומי שיוכל להמשיך את הקו שלו ולהוביל את הימין ביום שאחרי – הוא לא היה צריך לחשוש להישגיו. הוא אפילו היה יכול להתגאות בממשיכו. במקום זה, מחנה שלם תלוי באיש אחד שכתבי אישום עומדים ותלויים מעליו. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים", אמר החכם באדם. עת משוֹל ועת לחדול ממשוֹל.
"גם זֹה ראיתי אני", אמר קהלת, "כי מיד אלוקים היא".
כחול נגד לבן
האיש שצריך לחשוש יותר מכול מתום עידן נתניהו, לא גר במצודת זאב ולא בהתנחלות אלא בראש־העין. בני גנץ, יו"ר מפלגת כחול לבן, הוזנק לצמרת מחנה רק־לא־ביבי, לתפקיד ראשי בהפקה חד־פעמית. והחד־פעמיים, מה לעשות, סובלים מתסמונת השתמש וזרוק. זה מזהם את הסביבה, אבל זה הכי נוח.
ביום שאחרי נתניהו, מה יישאר מכחול לבן? מפלגה שדוגלת בערך משותף אחד בלבד, איזה עתיד יש לה אחרי שהוא הופך ללא רלוונטי? מה יחבר אז בין יועז הנדל וצביקה האוזר הנזופים לבין גנץ הנוזף, שלא מצא סיבה טובה להימנע מהקמת ממשלת שמאל צרה הנשענת על קולות המפלגות האנטי־ציוניות?
עד לפני שנה וקצת, לימדו הסקרים כי יאיר לפיד הוא הכוח המוביל מול נתניהו, והוא אמור להיות אבי המהפך המיוחל בשמאל. אלא שהאיש שבנה מפלגה לפי מידותיו הספיק לצבור כמה שונאים. וכך נדרש לפיד להתפשר קשות מול בעל בית חדש שטרם נפרד מחוטי המריונטה שמפעילים מעליו מפיקי־העל של המחזה המכונה "כחול לבן". כל שנדרש מגנץ הוא לכנס לתוך מפלגה אחת ימניים שבעי־נתניהו, לחכות שיו"ר יש עתיד ישלים עם מעמדו החדש, להתפשר איתו על רוטציה, ולצאת לדרך.
כל זה טוב ויפה כל עוד למרכיבים השונים של המפלגה יש מטרה מאחדת, שלא לומר אויב משותף. אבל ביום שאחרי נתניהו, מה יישאר מכחול לבן? מפלגה שדוגלת בערך משותף אחד בלבד, איזה עתיד יש לה אחרי שהוא הופך ללא רלוונטי? מה יחבר אז בין יועז הנדל וצביקה האוזר הנזופים לבין גנץ הנוזף, שלא מצא סיבה טובה להימנע מהקמת ממשלת שמאל צרה הנשענת על קולות המפלגות האנטי־ציוניות? מה מחבר בין יאיר "איפה הכסף" לפיד, נציג מעמד הביניים בכנסת ישראל, לבין איש ההסתדרות אבי ניסנקורן? מה יגרום לשני המלכים – גנץ ולפיד – לשמש בכתר אחד, כשכל אחד מהם ראוי בעיני עצמו לתפוס מקום בבלפור? ובסופו של דבר, מה יש למחנה רק־לא־ביבי להציע באמת למדינת ישראל, זו שלפני הכול?
לא קמה מפלגה זו אלא כדי להפיל את שלטון הימין, וזה עומד להצליח לה. עם או בלי נתניהו, כל תרחיש מוביל להפסד של מחנה הימין, לפחות באופן זמני. אבל קדנציה אחת מאוחר יותר, קשה לראות מה יחזיק את חלקיה של כחול לבן יחד. בינתיים, על הסאגה הזו יהיו חתומים לא רק אנשי השמאל שהבהירו שיעשו הכול כדי להפיל את יו"ר הליכוד, אלא גם אנשי הימין המובהקים – יעלון, הנדל והאוזר – שבשל אינטרסים תמוהים וחשבונאות אישית גרמו לצלילתו של הימין, דווקא בשעה שהסתדרו להם כוכבי הדגל האמריקני לטובת ישראל הלאומית.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
