הדיו טרם יבשה על כתבי האישום שהגיש היועמ"ש, והקריאות להתפטרות נתניהו נשמעו מכל עבר. את השמחה לאיד באולפני החדשות, כמו גם את העתירות והקריאות להתפטרות מצד מנהיגי השמאל, ניתן היה לצפות מראש.
למרבה ההפתעה, קולות אלה נשמעים גם מחוגי הימין האידיאולוגי. דווקא הוא, שכבר שני עשורים מזהיר מפני הבגצוקרטיה הישראלית ומתריע מפני כוחם המופרז של המשפטנים בשירות הציבורי, נותן לאותם משפטנים להפיל את מנהיג הימין הנבחר, אף כי אין מניעה חוקית שיישאר בתפקידו ואף ייבחר לכהונה נוספת. החשדות שהועלו נגד נתניהו, שיטות החקירה, האישומים התקדימיים וטיוח העובדות – כל אלה מציירים תמונה קשה של אכיפה בררנית, ממוקדת מטרה. אבל לא נתניהו הוא המטרה. המלחמה היא נגד מחנה הימין כולו.
נתניהו לא סומן בשל היותו המנהיג המושחת בתולדות ישראל, אלא כי היה מנהיג הימין החזק ביותר שהיה כאן אי־פעם. לנתניהו היו הידע, הנחישות והמיומנות הפוליטית להביא את ישראל להישגים כלכליים ומדיניים חסרי תקדים. בתקופתו חוותה ישראל את העשור הבטוח והשקט בתולדותיה, יצרה קשרים קרובים עם מרבית מדינות העולם, ורשמה הצלחה כלכלית שהביאה לעוצמה מדינית. תחת שרביטו עברנו ממשק הסתדרותי למעצמת הייטק, וממדינה רדופת פיגועים לווילה בג'ונגל. על כך, ולא בגלל סיגרים או חמגשיות, השמאל פעל להפילו. נתניהו הוכיח שמדיניות ימין מביאה להצלחה, שגשוג וביטחון גדולים יותר מוויתורים ונסיגות. זה חטאו הגדול, ובשלו הוא סומן וטווח.
הנחת היסוד היא שהפלת נתניהו היא תנאי ראשון והכרחי להחלפת השלטון. צילו של נתניהו אינו מאפשר לאף מנהיג אחר לצמוח תחתיו, והפלתו משמעה אתחול מחדש של המערכת הפוליטית. שיתוף הפעולה של הימין האידאולוגי עם המהלך הזה, מתוך תקווה שתחת נתניהו יקום מנהיג ימין אחר שיקדם את הפעולות החשובות לו, היא איוולת. בניגוד לשמאל, את טיעוניהם הם לא מנמקים בצורך לניקיון כפיים או חשש לניגוד עניינים, אלא בנימוקים פוליטיים ופרגמטיים, כביכול נתניהו פשוט אינו מסוגל להרכיב עוד ממשלה.
ההנמקות הפוליטיות הן רק מסווה לכך שהימין האידאולוגי מעולם לא אהב את נתניהו. ביבי חלקלק מדי, נהנתן מדי, חילוני מדי, וחשוב מכול – לא אמר את הדברים הנכונים. חטאו הגדול בעיני הימין האידאולוגי הוא נאום בר־אילן שבו הכיר במדינה פלסטינית, אף כי במעשיו הוכיח שהוא השומר הגדול של מפעל ההתיישבות ושתחת שלטונו רעיון המדינה הפלסטינית גווע דה־פקטו. נתניהו הוא אולי המנהיג שקידם יותר מכל אחד אחר מדיניות ימנית תוך בלימת מדיניות שמאל, אבל הוא לא דיבר מספיק ימנית. והצהרות, עבור האידאולוגים, גדולות ממעשים. הליכתו בין הטיפות והיכולת שלו לוותר כשצריך כדי לקבל מה שאפשר, עוררה עליו מאז ומתמיד את תרעומת הימין. כל עוד נתניהו הצליח, לימין לא הייתה ברירה אלא ללכת איתו. כעת, כשסימני הפגיעה בו ניכרים, הם הראשונים לנוטשו מתוך תקווה נואלת שתחתיו יבוא מנהיג שיגיד את הדברים הנכונים.
מחנה הימין כולו צריך להתלכד כעת מאחורי נתניהו, לא בגלל ביביזם, אלא כי לא ייתכן שהשמאל יקבע עבורו מיהו מנהיגו. הרי גם אם יקום מנהיג אחר לימין הוא יופל, בעיתונות או בפרקליטות. גם נתניהו לא הבין את גודל הכוחות שעומדים מולו, וחשב שאם יעזוב את המערכת היא תעזוב אותו. הוא שגה.
תמיכה בנתניהו כעת איננה הכרת טובה אלא תבונה פוליטית. אם לנתניהו יוכלו, אין מנהיג ימין שיצלח כנגדם. זה לא סיפור של שחיתות וגם לא של היתכנות פוליטית. מחצית מהעם לא חושבת שנתניהו מושחת, למרות כתבי האישום; המחצית השנייה משוכנעת שהוא מושחת עוד לפני שהוגשו.
את כתבי האישום הימין צריך לגייס כדי להמריץ את המחנה ולקדם רפורמות נדרשות במערכת המשפט ולא כדי להיכנע ולקבל עליו בהכנעה את הדין. בשם הטהרנות ומכוח חישובים פוליטיים קצרי טווח, מבקרי נתניהו מימין ומשמאל עלולים להותיר אותנו בפני שוקת שבורה של מנהיגים חסרי ניסיון, ואם יותר לי להתנבא – לשורת ממשלות קצרות ורעות שלא יביאו יציבות פוליטית, שבסופן נתגעגע לאחד, בנימין נתניהו.
