בערב הבחירות הראשונות של שנת 2019 קיבלתי זימון מפתיע מהמועצה הציבורית לבחירת יו"ר חדש לבית היהודי. התברר ששמי היה בין שלושת המועמדים שזומנו לריאיון לתפקיד. הדיון העיקרי עם חברי הוועדה נסב סביב השאלה מהי הבעיה המרכזית של מדינת ישראל. טענתי, שלא התקבלה, הייתה שההפיכה השיפוטית מבית היוצר של אהרן ברק היא הבעיה המסוכנת ביותר לדמוקרטיה בישראל, ולכן על הבית היהודי להתנות את כניסתה לממשלה בטיפול שורש בבעיה.
חברי המועצה הציבורית השתוממו: הרי איילת שקד הייתה שרת משפטים מצוינת, מינתה שופטים לעליון, ולטענתם הבעיה כבר מאחורינו. כשלתי בניסיונות לשכנעם שלמרות הצטיינותה של שקד, הרי שהיא פעלה רק בתוך המסגרת המוגבלת שהתיר לה ראש הממשלה. ונתניהו בלם במשך עשור כהונתו כל מאמץ לתקן את כשלי ההפיכה השיפוטית ואף התגאה בכך. כך למשל, בריאיון בערוץ הכנסת לאורית לוי־נשיאל בשנת 2012, סיפר כי "היו הצעות לקצץ או להגביל בכוחו של בית המשפט העליון… מנעתי את כולן".
בימים אלה נדרש נתניהו לחשבון נפש. הרי הוא שבלם כל ניסיון לריסון ההפיכה השיפוטית, הוא שבלם את פסקת ההתגברות, את שינוי שיטת מינוי היועצים המשפטיים, את שינוי שיטת בחירת השופטים לעליון, את פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ועוד. יתרה מזו, נתניהו הוא שמינה את אלשיך, מנדלבליט ושי ניצן לתפקידיהם. על האחרון העיד נתניהו כי "שי ניצן הוא המועמד הראוי ביותר, חכם, ישר, משכיל ומאוזן". מי שתמכה בהתלהבות במינוי ניצן הייתה שרת המשפטים ציפי לבני, שאף אותה מינה נתניהו כחלק ממסע תמיכתו במערכת המשפט.
יש מידה גדולה של צדק פואטי נורא במצבו של היושב בבלפור. נתניהו צודק לחלוטין בכך שמערכת המשפט מפעילה נגדו אכיפה בררנית, שנעשה לו עוול נורא, שההליך נגדו זוהם מן היסוד. הוא צודק גם שחלק ניכר מהטענות נגדו מגוחכות. אבל מבחינה סימלית זה כמעט לא יכול היה להיות אחרת. העקרב חייב לעקוץ את הצפרדע, גם אם שניהם יטבעו. מחנה השמאל הצליח לרסק את נתניהו. ראש הממשלה הפך מאדם פרטי לסמל. גוש ה־55 מבטא את שותפות העומק של הימין: חרדים־מתנחלים־מסורתיים־ליכודניקים. זו ישראל השנייה, שאשמה לדידם ברצח רבין, ועכשיו מנהיגה יורד מבמת ההיסטוריה והם מקווים כי עונשו על אותו חטא קדמון יהיה מאסר.
מאז 1977, ישראל הראשונה מעולם לא השלימה עם מעמדה של ישראל השנייה. זוהי ליבת ההפיכה השיפוטית: העברת מוקדי הכוח מהרשות המחוקקת והמבצעת, שבה ישראל השנייה הצליחה ליצור אחיזה של ממש, לעבר הרשות השופטת. לאחר מאבקו הכושל בקדנציה הראשונה באליטות הישנות, העדיף בנימין נתניהו, החל בתחילת הקדנציה השנייה, לכרות איתן ברית. ואת המחיר על כריתת הברית הזאת הוא משלם היום במזומן.
היום קואליציית ישראל השנייה בדילמה. עליה לבחור בין המלך ובין השלטון בממלכה. נתניהו נכשל פעמיים במאמציו להקים ממשלה, ולצערנו בלתי אפשרי לראות כיצד הוא יוכל להביא את הימין אל השלטון פעם נוספת. הבעיה היא שנתניהו צודק, זה לא הוגן. אבל במשחק הפוליטי עלינו להיות לא רק צודקים אלא גם חכמים, ולכן יש היגיון רב בעריכת פריימריז לתפקיד יו"ר הליכוד. רה"מ לא מסוגל להביא להקמת ממשלה ימנית שתיאבק בהפיכה השיפוטית. זה מאוחר מדי.
אבל נתניהו מסוגל כעת לאחד את החברה הישראלית ביצירת התניה בין התפטרותו לביטול ההפיכה השיפוטית. כך גם הימין וגם השמאל יקבלו את מרב מבוקשם.
ועדה בראשות פרופ' דניאל פרידמן, פרופ' רות גביזון ועו"ד שמחה רוטמן תוכל להציע את התיקונים המידתיים הנדרשים להחזרת האיזון בין הרשויות. היא תגבש גם את מנגנון ההסכמה המבטיח את הקונצנזוס הפוליטי להתקבלותם, הכולל את פרישתו של נתניהו. ככל שתיקוני חקיקה אלה יעברו מהר יותר, נתניהו יעזוב את תפקידו מהר יותר. השאלה היא אם נתניהו וכחול לבן מבינים כי השעה אינה שעה של ניצחונות מוחלטים, אלא שעה שדורשת חיפוש אחר השלמה לאומית. נתניהו וגנץ, כשמשון בשעתו, צריכים לבחור בין הפלת העמודים על כולנו, ובין רדיית דבש מגוב האריות.
