כולם עסוקים בפרטי הפרטים של המשבר הפוליטי, ביחסי הכוחות בין ימין לשמאל, במתחולל בליכוד ובסיכוי למערכת בחירות שלישית. גם בפרטי המערכה המשפטית אנחנו בקיאים ועוקבים בדריכות אחרי החקירות, פרטי כתבי האישום והפרשנות המשפטית המגוונת. רבים מעורבים באופן רגשי בנעשה, מגבשים עמדה, תופסים צד, מזדהים, תוקפים, מגנים ומגוננים. אבל מרוב עצים אנחנו לא רואים את היער, את התמונה הרחבה. אפילו לא מנסים לראות. בסופו של דבר מתחולל כאן תהליך מרתק ורב משמעות, שמחייב לנסות לפחות להתבונן בו גם ממבט־על ומפרספקטיבה רחבה ולהציע לו פשר.
נכתב כאן בעבר לא פעם שראש הממשלה נתניהו לא היה מסוגל לעבור מבלימה להכרעה. נתניהו התגלה כשחקן בונקר מוכשר, אבל לא הצליח לעלות להתקפה כשהגיע הזמן. הוא בלם את הסכמי אוסלו והדף את הלחצים של הנשיא אובמה להקמת מדינה פלסטינית בכישרון ומיומנות מפליגים, אבל כשהגיעה העת להכרעה בסוגיה הפלסטינית באמצעות החלת ריבונות, לפחות חלקית בשלב ראשון, הוא התבצר במקום. אפילו ממשל טראמפ נאלץ לנשוף בעורפו. גם בחזית המשפטית הוא נמנע מליזום ולהכריע. כל הניסיונות ליצור שינוי רב ערך במערכת המשפט, כגון העברת פסקת ההתגברות או מיתון כוחם של הפרקליטות ושל היועצים המשפטיים, נבלמו על ידו. את השידור הציבורי הוא נרתע מלהפוך לציבורי באמת, וגם מדיניותו מול חמאס בעזה התאפיינה בשב ואל תעשה.
אבל המציאות מתפתחת ומתקדמת, ונתניהו הפך אט־אט לפקק שאיננו מאפשר להיסטוריה הישראלית להמשיך לזרום ולהגשים את מגמתה. להיסטוריה, שלא כבני אדם, אין סנטימנטים; כשמגיע הזמן להתקדם ומישהו תוקע אותה, היא מסלקת אותו מעל דרכה, ויש לה דרכים משלה לעשות זאת. מכיוון שלא היה בכוחו של הימין הישראלי להשתחרר מהקיבעון של נתניהו, גייסה ההיסטוריה את מי שמנהיגה את השמאל הישראלי לשם מילוי המשימה.
השמאל שם לעצמו מטרה להפיל את נתניהו, והוא עושה זאת בלפיתה של שלוש זרועות – הפוליטית, המשפטית והתקשורתית. הוא עושה זאת כמובן כדי לרשת את נתניהו ולבוא במקומו. לא עולה בדעתו לרגע שהוא בסך הכול עושה בשביל הימין את מה שהימין עצמו לא היה מסוגל לעשות: חילופי דורות בהנהגת הימין, כדי להקים לאומה דור חדש של מנהיגים מאמינים, בוטחים ואקטיביים הרבה יותר מנתניהו, שיוכלו לקבל את ההכרעות ההיסטוריות המתבקשות. אנשי השמאל בטוחים שנתניהו הוא הבעיה שלהם ולא התהליכים ההיסטוריים, ואם רק ייפטרו ממנו יוכלו להחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור. אבל הם שכחו את עורמת ההיסטוריה ואת החוקיות הדיאלקטית שלה. בעשורים האחרונים מתגלה שוב ושוב שהתנגדות השמאל לימין היא שמעצימה את הימין.
כך היה באוסלו. מפלגת העבודה הייתה בטוחה שבאמצעות ההסכם המופקר היא תנציח את ההגמוניה שלה בחברה הישראלית לדורות, אבל הוא הביא לקבורתה. כך גם היה דינו של האִתרוג שסיפק השמאל לאריאל שרון בהתנתקות. השמאל היה בטוח שזהו צעד ראשון לקראת נסיגות נוספות והקמת מדינה פלסטינית ותמך בו, אבל תוצאות ההתנתקות קברו את רעיון שתי המדינות, ונקווה שלעד.
קשה לדעת כמובן כיצד יצאו הדברים לפועל בפרטיהם. ייתכן שהשמאל יעלה לשלטון לתקופה קצרה בעקבות המשבר הפוליטי הנוכחי, אבל זה יהיה שלב זמני בלבד. אם יעלה לשלטון, ובוודאי אם לא, מה שהמשבר הפוליטי הנוכחי יביא בכנפיו בסופו של דבר הוא עלייתה של מנהיגות חדשה בימין. השמאל עוד יתגעגע לנתניהו, ולא רק מכיוון שבלעדיו כבר לא יהיה לו מה למכור לציבור.
גם המערכת המשפטית שמעורבת בתהליך הפוליטי עד צוואר עלולה לגלות שהיא פעלה כבורמנג נגד עצמה. שיכרון הכוח, הן של הפרקליטות הן של בג"ץ, עלולים להתגלות כצעד אחד יותר מדי. יש הסבורים שהפוטש הפוליטי שמחוללת המערכת המשפטית נגד שלטון הימין יחייב כל מנהיג עתידי בימין ליישר קו עם גחמותיה ולהיכנע לה בלי קרב. יש בכך היגיון כמובן, אבל יש לא פחות היגיון גם במסקנה ההפוכה: כל מנהיג שיעלה בימין ילמד את הלקח שנתניהו סירב ללמוד, ויעשה מהרגע הראשון כל שביכולתו כדי להבריא את המערכת המשפטית ולהחזירה לגודלה ולמקומה הטבעיים.
אי אפשר לעצור את ההיסטוריה, את כיוונה ואת מגמתה. מי שמנהיג אותנו לא אדם הוא להינחם. לא נתניהו הוא הבעיה של השמאל, אלא המציאות. הערבים לא עומדים להשלים עם קיומנו, ועם ישראל הולך ונעשה יהודי יותר, ומתוך כך גם מפוכח וימני יותר. שום מניפולציות פוליטיות ומשפטיות לא תוכלנה לתהליך הזה. נראה שמה שמתחולל לנגד עינינו המודאגות הוא משבר שעומד להוליד לעם ישראל הנהגה חדשה, יהודית יותר, ימנית יותר, אקטיביסטית יותר, ומחוברת הרבה יותר למוזיקה, לקצב ולניגון הפנימי של ההתפתחות ההיסטורית של התחייה.
