פעם, כשהייתי קטנה, היה רק צד אחד צודק, הצד השמאלני כמובן. אנחנו, בימין, היינו האנדרדוג. האווירה בתקשורת ובאליטה הייתה חד־ערכית, וכללה אך ורק את ערכי השמאל. כך זה היה בילדותנו, שהייתה רעה במיוחד, בעיקר אם זכיתם להתחנך במוסד כמו "התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים". בתיכון האליטיסטי הנ"ל היינו יוצאים כאיש אחד להיפגש עם יוסי שריד, להפגין נגד חרדים או להיפגש עם ערבים בגבעת־חביבה. היינו לומדים בשיעורי תנ"ך שהפלסטינים הם הפלשתים שהיו כאן לפנינו, ושאנחנו צריכים להתנצל על עצם הקיום היהודי שלנו בארץ האבות.
הפלורליזם של השמאל הקיצוני, שנכח במרחב ביהירות, בשתלטנות וברמיסת כל מי שחשב אחרת ממנו, בחר להתמקד במגוון הדעה שלו, ופחות בדעות אחרות שמקורן לדידו בטעות, ברשע או בטיפשות. היה קשה לשרוד שם כמיעוט. למי שאוהב עד היום להציג את עצמו כנושא דגל הסובלנות והדמוקרטיה, הייתה מעט מאוד סבלנות לדמוקרטיה אמיתית המושתתת על כבוד ורצון כן לשמוע.
הייתי בטוחה שהגישה הבלתי נסבלת הזאת פסה מהעולם, ושרק פרטים בודדים שלה עדיין סובבים בחי־בר במסדרונות אקדמיה מעופשים. עד שהאזנתי לריאיון עם רם כהן, מנהל התיכונט בתל־אביב, אצל יעל דן. כהן הועלה לשידור לאחר שהזמין למוסד החינוכי שבראשו הוא עומד הרצאה של הארגונים שוברים שתיקה, מחסום ווטש, פורום המשפחות השכולות (הכולל משפחות יהודיות ופלסטיניות) והאגודה לזכויות האזרח.
וכך דיבר השבוע מנהל תיכון בארץ ישראל, במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית: "הכיבוש הישראלי בשטחים הוא המחלה של החברה הישראלית. להביא לפה אנשים שינסו לדברר את הנורמליות של המציאות הזאת, זה דבר לא מקובל. חובתי כמחנך להביא דיאלוג ארוך עם מחסום ווטש למשל. אומרים לי תביא גם ארגונים מהצד השני. שמה הם יגידו? שצריך לייבש את הפלסטינים במחסומים? אין לגיטימציה לכיבוש! אין כאן יחסים סימטריים בין כובש לנכבש, כמו שאין יחסים כאלה בין נאנסת לאנס. אנחנו בחברה הישראלית התרגלנו לבוא ולומר 'בואו נשמע שני צדדים'. לא! לאלימות של הכיבוש אין עוד צד. אי אפשר לייפות אותו. ונגיד את האמת, יש לי עניין להביא ארגונים שמשרד החינוך לא רוצה שייכנסו לבתי הספר וישמיעו את קולם". עד כאן פניניו של כבוד המנהל.
כשבעים תלמידים שנמאס להם מהדיקטטורה המחשבתית הזאת ערכו בזמן ההרצאות הפגנה במסדרון נגד החד־צדדיות של השיח, וסירבו להיכנס. "הם לא רצו להיכנס לשום דבר!" זעם המנהל בשידור. כהן הצהיר בגאווה שעצם ההפגנה היא אות כבוד בשבילו. הבעיה היחידה היא שהוא עצמו השתיק את הכבוד הזה באבחה אחת, והודיע לתלמידים שחופש ביטוי הוא לא אנרכיה, ושאם הם לא נכנסים להרצאה – עליהם להיכנס וללמוד שיעור אזרחות.
איך אדם כזה יכול ללמד אזרחות כשהוא סותם פיות, מגביל את השיח, מנצל את מעמדו, מתנהל בכוחניות, משפיל את הצד השני ולא נותן לגיטימציה לדעות אחרות משלו? האם הוא לא אמור ללמד בדיוק את ההפך? איך אדם כזה יכול לנהל בית ספר מתוך כבוד והערכה לתלמידיו, אם הוא מחזיק בדעה שציבור שלם בארץ – שכנראה חלק מהותי מחובשי ספסלי בית מדרשו נמנים עמו – תומך ב"אנסים"? איך הוא יכול להישיר מבט בעיניהם של ילדים כאלה, שלא לדבר על לתת להם זכות דיבור וייצוג הולם?
מובן שאי אפשר. הורים רבים מעידים שהמוסד בהנהלת כהן הוא מוסד ראוי, אך אני קוראת לכל מי שחושב אחרת ממנו להוציא את ילדיו משם. וב"אחרת ממנו" אני מתכוונת: כל מי שמכבד דעה אחרת, שונה משלו. לא רק ימנים, אלא גם דמוקרטים אמתיים. מי שרוצה חינוך לדיקטטורה, לכוחניות, מוזמן להישאר. מי שיישאר יזכה לחינוך פרטני, לכיתות קטנות, ליחס אישי, לקיבעון מחשבתי ולהרמוניה, כל עוד הוא מיישר קו עם עמדותיו של המנהל. איך רם כהן יכול ללמד אזרחות כשהוא סותם פיות, מנצל את מעמדו ולא נותן לגיטימציה לדעות אחרות משלו?
