לפני שנה וחצי, וכחלק מחגיגות ה-70 למדינת ישראל, החליט משרד הבינוי והשיכון על השקתה של מפת תיירות חדשה של העיר העתיקה בירושלים. בהשקעה למעלה ממאה אלף ₪, נבחר פורמט, בית דפוס ומעצב, והודפסו אלפי מפות צבעוניות. מהר מאוד התגלה שלצד מפת העיר העתיקה, ומפה מוגדלת של הרובע, התנוססה גם תמונתו של השר יואב גלנט, לצד כיתוב שמספר בגוף ראשון כי "מרגע כניסתי לתפקיד, הוריתי ופעלתי להביא לתנופת פיתוח עצומה ברובע היהודי" – ובמילים אחרות, תעמולת בחירות, אסורה, על חשבון הקופה הציבורית – על חשבוננו.
מעצבן? נכון. טוב שלאחר פרסום הדברים, הגישה התנועה לאיכות השלטון עתירה לוועדת הבחירות, בעקבותיה שונה הכיתוב האסור, והשר גלנט נאלץ להשיב לקופה הציבורית מכיסו את עלויות הדפסת המפה.
קראתי בעיון את דבריו של יהודה יפרח בשבוע שעבר, שבחר לעצום עיניו למסע הדמוניזציה המבהיל שמתרחש פה מזה מספר שנים כנגד מערכת המשפט וכנגד שופטיה (שהביטוי "כנופיות שלטון החוק" הוא מהעדינים שבו), ולהטיל את האשמה על השיטה – או כפי שמשתקף מדבריו – פתיחת שערי בג"ץ בפני העותר הציבורי.
יפרח אינו מבטא דעת יחיד, אלא משתלב היטב בשיח קיים ומתעצם בשנים האחרונות, המנסה להביא לצמצום וביטול זכות העמידה של העותר הציבורי, בין אם אנשים פרטיים ובין אם עמותות המקדמות נושאים ציבוריים, בטענה כי אלו הביאו את בית המשפט להתערב בעניינים לא לו.
אכן, מעמד העותר הציבורי במדינת ישראל הורחב במידה ניכרת מאז שנות השמונים של המאה הקודמת, כאשר מערכת המשפט בישראל מתחילה להפנים את תפקידה החשוב כמגינת שלטון החוק, ולומדת לשים במרכז את העניין עצמו, ולאו דווקא את המתעניין. היה זה דווקא השופט חיים כהן ז"ל, מדבריו ציט יפרח, שיצא נגד הסתתרותה של המדינה מאחורי זכות העמידה ככסות לביצוע עבירות מנהליות: "כאשר החוק מטיל חובה על המִנהל וזה מסרב לקיימה, לא יסבול בית המשפט כי הרשות המינהלית תתחפר מתחת לחוסר מעמדו של העותר כדי למנוע פירוש החוק על ידי בית המשפט".
מאז ועד היום, הביאו העותרים הציבוריים במדינת ישראל להישגים רבים מספור, תיקונים במכלול פגיעות ופעולות שביצע השלטון בחוסר סמכות ותוך מעבר על החוק. למעשה, סביר להניח שכל אחד ואחת מהקוראים של שורות אלו הושפע בחייו בדרך זו או אחרת מהליך משפטי שהוגש על ידי עותר כזה – ובשלל נושאים.
העובדה שבעשור האחרון השלטון הוא אותו שלטון ובראשו עומד אותו אדם ייצרה תפיסה ציבורית שגויה שמתודלקת תדיר בטורים מעין אלו של יפרח, לפיה עיקר העותרים כנגד עוולות שלטוניות מייצגים עמדה פוליטית מסוימת ועותרים לבג"ץ. בפועל עתירות ציבוריות מוגשות בכל מערכת המשפט – בבתי המשפט לעניינים מנהליים, בתי הדין לעבודה, ועדת הבחירות ועוד, ובשלל עניינים – חברתיים, כלכליים, איכות סביבה, שלטון מקומי, זכויות נשים, נגישות, רווחה, זכויות אדם, ועוד.
בדומה לתובע ייצוגי (שנהנה מלגיטימיות ואהדה ציבורית), העותר הציבורי מביא בפני בית המשפט עניין רחב יריעה, הכרוך בעוולה שלטונית, ומשמש לא פעם פה למי שלא יכול לבוא ולטעון בעצמו, בין אם משיקולים לוגיסטיים (דוגמת האסירים בפסק דין הפרטת בתי הסהר), תרבותיים (עתירת ארגון הנשים קולך בשם הנשים החרדיות), ארגוניים (פסק הדין בנוגע להפגנות בככר גורן, שקיבע את חופש המחאה – לצידי באולם עמד איתמר בן גביר וטען בלהט על זכותו להפגין), סתם חוסר מודעות (כמו בעניין גלנט) ולפעמים – גם קשיים קצת "אחרים", וכפי שהיטיב לבטאם כב' השופט אלייקים רובינשיין: "לבעלי החיים מקום הראוי להם למניעת צערם, ורווחתם מושגת באמצעות בני אדם וארגונים המתמסרים לכך, ושערי העמידה פתוחים לעותרים ציבוריים. אין בעלי החיים, ככל הנראה, בעלי מעמד בדין כשלעצמם, וכך גם הצבי בענייננו, בניגוד לשאר העותרים בעתירה דנא, הרשאים – אם ירצו – להעלות טענות גם בנושא הצבי, בשמם שלהם כדורשי טובת הצבי".
נחזור ליפרח – כמו בכל מקום, גם בסוגיית העותר הציבורי קיימים מקרי קצה המעוררים קושי – וברוב המקרים בתי המשפט יודעים להתמודד איתם – גם בפסיקת הוצאות כשצריך. אם רוצים להשיב את אמון הציבור במערכת המשפט – מוטב יהא להצביע על הישגי העותר הציבורי מתוך ראייה כוללת על זמנית, ולא מתוך תפיסה פוליטית רגעית צרה.
עו"ד תומר נאור הוא היועץ המשפטי של התנועה לאיכות השלטון
