אם היו שואלים אותי בילדותי מה ישרוד איתנו משנות השמונים לעשורים הבאים, לא הייתי מצליח בשום אופן לנחש את התשובות הנכונות. מי העלה אז על דעתו שגם בעוד שלושים שנה ויותר יהיו איתנו הקובייה ההונגרית, שוקולד השחר, או מילת הסלנג "מגניב"? התואר "מגניב" הלך אז יחד עם "מדליק", והנה נפרדו דרכיהן של שתי המילים הללו: האחת עדיין שימושית, והשנייה נשמעת רק במחלקה הגריאטרית. ומי חשב שמכל שירי הילדים ששרנו אז, ילדינו ימשיכו לשיר דווקא את הזמירה העממית: "הנה מה טוב ומה נעים, סבתא נפלה למים"?
זה נכון גם לגבי השירים ברדיו. בקדם האירוויזיון של שנת תשמ"ו (1986) זכה השיר "יבוא יום", ששרו מוטי גלעדי ושרי צוריאל. השיר הזה הושמע בזמנו ללא הרף, אך מאז נשכח לגמרי, ודומני שזה לטובת כולם. באותה תחרות סיים במקום האחרון, עם נקודה אחת בלבד, השיר "הלוואי", שכתב אהוד מנור לבעז שרעבי. ודווקא השיר הזה עדיין זכור ומושמע ואהוב, אחרי שנים רבות כל כך.
כל ההקדמה הזו נועדה להציג עוד פריט עתיק עם כושר שרידות מפתיע: חולצות סוף מסלול מודפסות. החולצות הללו, עם האיורים החובבניים והחביבים, נראו מיושנות כבר בשנות השמונים. מי פילל ומי מילל שהן ישרדו עמוק לתוך המאה ה־21? והן לא רק שורדות, אלא מתרבות. אנחנו צברנו שלוש חולצות כאלה במשך שני העשורים הראשונים של חיינו: אחת מבני עקיבא, אחת מהתיכון ואחת מהצבא. הבן שלי מקבל שלוש חולצות כאלה בכל שבוע, בפרט בחודש ארגון. כל מאורע זעיר מצדיק הנצחה חולצתית: טיולון למעיין, מנגל שכבתי, סיור למוזיאון, השכמת בוקר במחנה. אני מחכה ליום שבו יתעדו בחולצה חדשה את המעמד המשמח של חלוקת חולצות.
מצד אחד, יש כאן עוד גילוי של תאוות ההנצחה הנרקיסיסטית של ימינו. אמר לי חותני האהוב: פעם היינו צוחקים על התיירים היפנים, שהיו מתעדים כל צעד במצלמותיהם; היום הפכנו לתיירים יפנים בחיינו שלנו. אבל מצד שני, תרבות החולצות המאוירות היא הגילוי הכי חינני של הנטייה הזו. במקום לצלם סלפי ולהעלות לאינסטגרם תמונה של עצמך בפוזה של דוגמן צמרת, מתעדים את החוויה בחולצה משותפת, שדורשת גם עיבוד משותף של ההתנסות תחת איזו כותרת קבוצתית.
הקבוצתיות הזו לא מפסיקה להפתיע אותי. המגמות הצנטריפוגליות של התקופה הזו מעיפות אנשים מן המרכז המשותף אל הבדידות שבשוליים, אך במקביל מתקיימת גם תנועה הפוכה: כתגובת נגד, אנחנו רואים לעיתים מאמץ גדול הרבה יותר להתכנס בקבוצה תומכת. דוגמה מובהקת היא קהילות בתי הכנסת. לפני כמה עשורים, רק ביישובים אפשר היה למצוא חיי קהילה. בתי הכנסת שבערים היו בדרך כלל רק בתי כנסת. הפעילות הכי קהילתית שמצאת בהם הייתה שוּלֶם־זוּכֶר, ההתכנסות המסורתית בליל שבת שלפני ברית מילה, שאיננה הפעילות הכי תוססת ומרנינה שאפשר לדמיין. היום, בבית כנסת דתי־לאומי ממוצע יש ועדת קליטה וּועדת תרבות, ועדת נוער וּועדת בניין, זו שדנה איפה לשים את המאוורר החדש שגבריאלי תרם. בכל שבת שנייה יש קידוש ובכל שבת רביעית סעודה שלישית, וגם טקס מעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, כולל משואות. זה תמיד מעורר את התפעלותי: בתוך כל הג'אגלינג היומיומי, בעידן כל כך אינדיבידואלי, הרבה יותר אנשים מפנים שעות ארוכות בכל שבוע כדי לעסוק בענייני קהילתם. הם מבינים שאם הם לא יעשו זאת, הם יהיו לגמרי לבד.
לילדים לא מפריע שהבדיחה התפלה שמודפסת על החולצה מאחור מצחיקה רק אותם, ובדרך כלל גם מובנת רק להם. לא מפריע להם גם שלעיני המבוגרים הערלות, העכביש הרוקד שהם איירו דומה יותר לזברה מצורעת
ברוח הזו אני רואה גם את החולצות המאוירות שמדפיסים ילדינו בכל הזדמנות. זהו בעיניי אישור מאויר של שייכות קבוצתית. לא מפריע להם שהבדיחה התפלה שמודפסת מאחור מצחיקה רק אותם ובדרך כלל גם מובנת רק להם. לא מפריע להם גם שלעיני המבוגרים הערלות, העכביש הרוקד שהם איירו דומה יותר לזברה מצורעת. להפך: זהו סימן הזהות הקיבוצי שלהם, והם לגמרי סבבה עם העובדה שרק הם מבינים אותו. החולצה של השבט והחולצה של הכיתה והחולצה של המחזור, החולצה ממחנה סיירים והחולצה מהלילה הלבן המטופש לפני שבת ארגון, כל אלו מאוששות עבורם שוב ושוב את העובדה שהם שייכים למעגלים קיבוציים של זהות ואהדה.
בתקופה שיש בה כל כך הרבה בדידות, אין זה מפליא שאנשים צעירים זקוקים להרבה ביטחונות כנגדה. אם החולצות הללו היו קצת פחות מכוערות זה היה נחמד, אבל מי אני שאדבר: חולצת סוף המסלול המכוערת ביותר בהיסטוריה עדיין מונחת בתחתית ארון הבגדים שלי.
חולצה מטיילת
הרב חיים נבון
