והנה שוב שבת ארגון הגיעה, ובכל שנה עוד ועוד אמהות מבקשות ממני לשלוח להן את הטור על החבר'ה שלא נכנסו להדרכה ולאו דווקא מוצאים את עצמם בפעילות המבורכת (בלי ציניות) של גרעין נחשון.
מדהים איך תנועת נוער הופכת לשחקן מרכזי כל כך בנפש שלנו. כנראה יש משהו בגיל הזה, הרגיש ומתלהב ועושה וחי, שצורב את החוויות מהתקופה הזו בנפש. כולם זוכרים את השמות והפנים של כל המדריכים ושל כל הקומונריות. אני ממש זוכרת את הטעם המתכתי בפה של הרעב שהיה תוקף מיד אחרי ההבדלה בסניף. כשאת שם, כל כך הרבה עניינים ודברים מסעירים ומפעילים אותך, שזה קצת כמו חוויה חוץ־גופית. כחניכה את מעריצה את המדריכים ואת הקומונרית, ואז כמדריכה את נשאבת ומתמסרת.
ומדהים שעם כל מה שאומרים על הנוער ועל היום, התנועה עדיין מהווה חלק משמעותי כל כך בחיי הילדים שלנו. היא מלמדת אותם כל כך הרבה. גם אם אפשר להתווכח עם המסרים, הם שם, פותחים להם את הראש ומכריחים אותם לחשוב. אבל השנה קיבלתי את המכתב הבא, שהייתה בו כזו כנות ובהירות ודיוק, שהוא הכריח אותי לחשוב על התחושות בשבת ארגון מזווית חדשה לחלוטין:
"ברק בעיניים, אש בעצמות, דיונים שמגיעים לטונים גבוהים מעומק הלב, התנדבויות, שעות על גבי שעות בחשיבה על מה תהיה הגלופה ועשר דקות להכין פעולה… כאלה היינו פעם, מזמן, בסניף. הפצנו את האור, הרגשנו שהבאנו בשורה לעולם, נהיינו דוסים יותר מהמשפחות שלנו כחלק מהמרד שלנו ונשבענו בסתר ליבנו שלנו זה לא יקרה – אנחנו לא נהיה מבוגרים. נישאר צעירים להוטים, לנצח.
חלפו להן השנים, סיימנו שירות, מדרשה, ישיבה, לימודים, התחלנו לעבוד, לטייל בעולם. והתיישבנו. לא התיישבנו בהכרח בהתנחלות, אבל התיישבנו בבית שלנו. יש מי שהתחתנו והקימו משפחה, מכניסים ומוציאים ילדים לגן ולחוגים, לבית הספר ולחברים. ואז הילדים שלהם גדלים ובעצמם כבר הולכים לתנועת נוער, מביאים את הדיונים מהסניף הביתה וכהורים הם הולכים במוצ"ש ארגון לצפות בהופעות ולקטר על שעון בני עקיבא, כמיטב המסורת. אבל הם עדיין נשארים בשיח, מעורבים דרך הילדים שנותנים משמעות חדשה למצוות. שמשאירים את ההורים מחוברים אפילו בחוט דק למחויבות ולתנועה בחיים (תרתי משמע) ושומרים 'בשביל הילדים'.
ויש מי שהתיישבו בבית, או אם נדייק – בדירה, עם השותפים, יוצאים לעבודה, לחוגים, לבירה, לשיעור, לבילוי, לדייטים ולסרטים. אין מי שיסתכל עליהם בעיניים רכות עם ציפייה להגיע (בזמן) לתפילה, שבוחן את צעדיהם ושואל על כל דבר למה ואיך, ומחייב אותם להתברר.
יש תקופות שהאמונה דוהה. כמה עוד אפשר לקוות ולצפות, ולמה שאבחר בך כל יום מחדש, ריבונו של עולם? הבחירה נעשית חופשית יותר אבל גם קשה יותר, כמו איך להתלבש ולאן ללכת, כמה להיפתח לעולם וכמה לשמור על עצמך.
'מצווה ועושה', נושא חודש הארגון שאותו בחרה תנועת בני עקיבא, הופך מסיסמה כתובה על קיר להתמודדות יומיומית. זה קרה לנו. נהיינו מבוגרים. הלהט נשחק עם השנים. איפה השארנו את אותה הבטחת נעורים שאנחנו לא נהיה כאלה? האם אני מצווה ועושה – אבל את מה שבא לי? אולי אני בכלל לא רואה את עצמי קשורה? ומי זה שמצווה עליי? איפה ועד כמה הוא נוכח בחיים שלי?
רובנו עברנו את אותו תהליך, כל אחד בגוונים שונים. עברנו ילדות ונערות מונהגת ומובלת, עם ערכים ורוח התנדבות. לאט–לאט, בחיים האמיתיים, הדברים מתחילים להיות שונים ומורכבים
הגיע חודש ארגון. יש הרבה געגועים והרבה אהבה בלב, נוסטלגיה והתבוננות פנימה למי שאנחנו היום לעומת מי שרצינו להיות. 'קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה' – בבית עם הילדים; בבית שעוד ייבנה; בשולחן השבת הנוכחי; בתפילה שנצליח להוסיף אור, כל אחד ממקומו".
את המכתב כתבה אורית איזק, מנהלת תחום חינוך והדרכה בתנועת "עוז" ומנהלת להקת "אחותי", לשעבר רכזת הדרכה במחוז שרון־שומרון בבני עקיבא – והוא עורר אותי לחשוב שכמו שלא עוזבים בקלות את הבית, או את הקהילה, כך גם לא את התנועה.
בכל מקום כותבים כמה אנחנו כבר לא מגזר אחיד וכמה אנחנו שונים ולא מוגדרים וספקטרום ועניינים. אבל בסוף, בסוף־בסוף, רובנו עברנו את אותו תהליך. כל אחד בגוונים שונים. עברנו ילדות ונערות מונהגת ומובלת, עם ערכים ורוח התנדבות ובעיקר חשיבה. משם המשכנו לצבא או לשירות לאומי והמשכנו להרגיש טובים ומשמעותיים. ולאט־לאט, בחיים האמיתיים, הדברים מתחילים להיות שונים ומורכבים. יש כאלו שמרגישים שהמשפחה היא הערך החדש, ויש כאלו שמחכים למשפחה ומנתבים את החיים בין תחושת משמעות ברורה לבין מורכבות. יש תקופות יותר מציפות ויש אחרות. ומתברר שכמו שחגי תשרי מעוררים בנו תנועת נפש בלתי רצונית, גם שבת ארגון היא כמו חג משלנו, מעוררת אותנו לעצור, להתגעגע ולחשוב.

