יש לי חבר אהוב שקוראים לו בכר. אני קורא לו בכרקה. נפגשנו בצבא, הוא היה המ"פ שלי כשהייתי מפקד טירונים, וכבר אז הסתדרנו מצוין. בכרקה היה מפקד נחוש ורגיש וחכם, הייתה לו יכולת להרגיש את החיילים ולעזור להם. הוא היה מפקד כזה, שדואג לאנשים. הוא היה איש טוב, שאכפת לו. אחרי השחרור לא שמרנו על קשר, לא היה אז פייסבוק או ווטסאפ. אבל לפני כמה שנים נפגשנו שוב, במסדרון של בית הספר לקולנוע שבו למדתי. זה היה כל כך מוזר, בכרקה היה מושבניק כזה, עם נעלי בלנדסטון וג'ינס קרועים. מה הקשר ללמוד עכשיו קולנוע. אבל עובדה, זה מה שקרה. בכר למד קולנוע, הוא רצה להיות מפיק, ואני, שרציתי להיות במאי, ביקשתי ממנו להפיק לי את כל הסרטים.
בקיצור, מפה לשם, שנתיים אחרי שסיימנו את הלימודים, פתחתי עם בכרקה חברת הפקה קטנה, כדי שנוכל ליצור את הפרויקטים שלנו בכיף שלנו, וכדי שנוכל לעבוד על פרויקטים אחרים של אנשים אחרים שאנחנו אוהבים. לפני כמה חודשים צילמנו ביחד סרט VR קצר ואינטנסיבי – "שיר מלחמה" שמו. זה סרט שמאפשר לצופים בו לחוות מעצר בשטחים מנקודת מבט של אחד החיילים בצוות. ביימתי אותו כי הרגשתי שמעט מאוד אנשים יודעים איך נראה מעצר מבפנים, ומעט מאוד אנשים מסוגלים לדמיין את הרגעים המביכים והמסורבלים שכרוכים בפעולה הזו. ביימתי אותו כי אני חושב שהרגעים המביכים הללו הם רגעים חשובים. לא משנה.
מה שכן משנה זה שלפני כמה שבועות קיבלנו הזמנה להגיע לטוקיו עם הסרט שלנו, ולהציג אותו בפסטיבל קולנוע קטן. הם שילמו לנו על הטיסה, ועל המלון. אנחנו היינו צריכים רק להגיע, להיות בחלק מהאירועים וההקרנות, ולהיות נחמדים. ככה מצאנו את עצמנו, בכרקה ואני, שני הטמבלים שנפגשו באלפיים ושבע בבסיס הטירונים של חטיבת הנח"ל, על מטוס לטוקיו! מי היה מאמין.
***
יפן מטורללת לגמרי. כולם משתחווים שם זה לזה, כל הזמן. זו המחווה הבסיסית של החיים שלהם, להנמיך את הראש זה לזה, במין תנועה עדינה. בהתחלה הצחיק אותי שכולם מתכופפים אליי, אבל מהר מאוד התחלתי להתכופף לכולם בחזרה. זה אולי נשמע טיפשי, אבל זה לא טיפשי. בתוך כמה שעות החיים שלי בטוקיו נצבעו ברגישות לכל האנשים שסביבי. את כולם רציתי לכבד. את האנשים במעלית, ואת המלצרית בבית הקפה, ואת הפקידות במלון. כולם התכופפו אליי, ואני התכופפתי לכולם, כולם רחשו אליי כבוד, ואני רחשתי כבוד לכולם. חשבתי לעצמי, במרחב הציבורי בישראל אף אחד לא מתכופף לאף אחד. אם כבר, להפך, כולם מכופפים את כולם. איזה עצוב.
טוקיו העיפה לנו את המוח. אכלנו סושי, ושתינו סאקה, והסתובבנו במקומות מצחיקים ומשונים, והלכנו למוזיאונים מופקעים, ושתינו קפה טוב ותה מגעיל, ואהבנו את החיים. ובכל פעם שהיינו צריכים ללכת לשירותים נדהמתי מחדש מהאסלות שלהם, שהיו נקיות ומחוממות, ועם מלא כפתורים כאלה, שמפעילים מוזיקה בשירותים, וכאלה ששולחים זרמים של מים. איזה טרלול. בכלל, ליפנים יש קטע עם ניקיון. הכול נקי שם, כל הזמן, בקטע קצת מלחיץ. קשה להסביר.
***
ובאחד הלילות, יצאנו מאיזה פאב סליזי ונפלא שנקרא גינזה שלוש מאות. טוקיו היתה קפואה קפואה, וכל הרחובות היו מלאים באנשים, ואנחנו צעדנו למלון שלנו, לאט ובזהירות, כי היינו קצת שיכורים. ואחרי כמה דקות נחמדות של הליכה, ראיתי פתאום יפני אחד, עם חליפה ועניבה, שהלך קצת מוזר, ואמרתי לבכרקה, תראה, תראה את השבור הזה, אבל עוד לפני שסיימתי את המשפט, היפני קרס על האספלט, באמצע מעבר החציה. בלי לחשוב יותר מדי התקרבתי אליו וניסיתי להרים אותו. היפני היה שיכור לגמרי. העיניים שלו היו עצומות, הוא לא הצליח לדבר או לזוז, והשמיע חרחורים מוזרים. אוי ואבוי. בכרקה ניגש לעזור לי להרים אותו, ולחלץ אותו מהכביש. כמה אנשים התחילו להתקהל סביבנו. הם חשבו שאנחנו קשורים אליו, למרות שלא היינו קשורים לכלום.
ואחרי כמה שניות, היפני התחיל להקיא לכל עבר. הוא התכופף, וחרחר, ופתאום הוציא זרזיפים איומים ואדומים וחמוצים מהפה שלו. זה היה נורא. בכרקה ואני החזקנו אותו, כדי שהוא לא ייפול, והוא המשיך להקיא, עוד ועוד, והמדרכה התמלאה בשלוליות מחרידות, אוי ואבוי. היפנים שהיו סביבנו התחילו לשאול אותו שאלות ביפנית, כדי לעזור לו, אבל הוא לא ענה לשום שאלה. הוא היה כל כך שיכור.
בכרקה לקח פיקוד על האירוע. הוא ליטף את הגב של היפני, טפח עליו ואמר, איטס אוקיי, איטס אוקיי. הוא שמר עליו, ודאג לו, זה היה מטורף. ואחרי כמה דקות הוא רץ למכולת סמוכה, וחזר משם עם בקבוק מים קרים, ואז שפך קצת מים על היד, ושטף ליפני את הפנים, והפנים שלו היו מלאות בנזלת ובקיא, ולבכרקה לא היה אכפת, הוא שטף אותו, והיפני התאושש לאט לאט. ואחרי עוד כמה דקות, בכרקה מזג לו קצת מים לכוס, והיפני שתה קצת, ונאנח קצת. הוא הרגיש יותר טוב, זה ברור.
נשארנו שם רבע שעה בערך, הלכנו כשראינו שהיפני מצליח לדבר ולעמוד ולחייך. הוא אמר לנו שוב ושוב, אריגטו, אריגטו. ואנחנו התכופפנו בפניו, כמו שכולם מתכופפים לכולם כל הזמן, אבל גם קצת אחרת. אחר כך הלכנו למלון. טוקיו הייתה קרה ויפה ומוזרה. אמרתי לבכרקה, איזה טירוף זה, אה, ובכרקה אמר, מה טירוף, ואני אמרתי, סתם, טירוף, העולם, החיים. שני ישראלים מרימים יפני שיכור מהרצפה, דואגים לו. זה קטע. ובכרקה אמר, כן זה קטע, ואני אמרתי לו, כל הכבוד לך, באמת, אתה איש טוב. ובכרקה אמר לי, שטויות אחי, שטויות, ואני חשבתי לעצמי, מה שטויות, מה שטויות, יש חסד בעולם, יש חסדים בעולם, אנשים רואים זה את זה, אנשים דואגים זה לזה, מישהו מרים יפני שיכור מהכביש, למישהו אכפת ממישהו. כפרה על בכרקה, הרי זה חסד גדול.
