כבר מזמן לא הפגינה פה תנועה רעיונית כלשהי ביטחון בצדקת דרכה, כמו הביטחון שהפגינה תנועת השיימינג נגד המטרידנים המיניים אחרי התאבדותו של בעז ארד. האיש טרם הובא למנוחות, והחלל התקשורתי כבר התמלא בקריאות אף־על־פי־כן־נוע־תנוע.
"לא שיימינג, עיתונות", פסקה פובליציסטית מבטיחה. "הוא לא הקורבן", קבע גם עמיתהּ. הייתי רוצה להאמין שמדובר בנחרצות מוחצנת המחפה על מבוכה גדולה, אך לצערי לא הייתה שם מבוכה, הייתה אפילו שמחה קלה לאיד, כמקובל בטקסי תלייה המונית של פושע מורשע בכיכר העיר.
בעז ארד לא הורשע בערכאה מוסדרת כלשהי. בניגוד לטענות שהועלו לאחר ששלח יד בנפשו, הוא גם לא הודה בעיקרי כתב האישום העיתונאי נגדו, רק בסעיפיו השוליים. בכל מקרה, עקב עקרון ההתיישנות לא הייתה אפשרות להעמיד אותו לדין פלילי רגיל. העיקרון הזה לא בא לעולם מטעמי חמלה על עבריינים מזדקנים, אלא בגלל חוסר יכולת לברר את העובדות כהווייתן בחלוף השנים. זיכרונם של העדים בוגד בהם, ולנאשם אין אפשרות להעלות טענות אליבי.
"את גוזרת את דיני מאחר ולא תהיה לי הזדמנות להתגונן בפני האשמות אלו בבית משפט", אמר ארד לתחקירנית 'מאקו', אבל היא ועורכיה החליטו בכל זאת לגזור את דינו. הם הסתפקו בדיווח למשטרה על איומי ההתאבדות שלו, ומיהרו להעלות את הכתבה לאתר. בכתב הגנה קלוש שפרסמו לאחר האסון נטען ש"כעיתונאים, תפקידנו מחייב אותנו לעתים לפרסם עובדות לא נעימות על מוסדות ואנשים".
נו, נו. עיתונאים אכן מחויבים לעתים לפרסם עובדות לא נעימות על מוסדות ואנשים, אבל החובה הזו אינה משתרעת על מנעד זמנים מופלג, כי עיתונאים אינם ארכיאולוגים. העובדות הלא נעימות שהן חושפים אמורות לגעת בעכשיו או בעבר הקרוב, לא במה שקרה לפני עידן ועידנים.
במקרה של ארד מדובר במעשים שהתרחשו – אם אכן התרחשו – כבר בשנות התשעים או לכל המאוחר ב־2006. את חלקם הגדול אפשר לייחס לכללי ההתנהלות (המגונים) של פעם בין גברים לנשים ולאווירה הסקסיסטית הממשיכה לנשב במחוזותינו עד עצם ימינו. ערכן העיתונאי מפוקפק ביותר. זאת לא עיתונות, זה שיימינג. לפני שבוע הוכח פעם נוספת שהוא הורג. במדינה שנרתעת כל־כך מהטלת עונש מוות על מחבלים, מוזר שדווקא לתקשורת מותר לדחוף פה אנשים לגרדום.
