לפרוש, או לא לפרוש, זו השאלה!
מה נעלה יותר? לשאת באורך רוח
חיצי הפרקליטות, אבני היועמ"ש?
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים,
למרוד, וקץ לשים להם!
שתי אסכולות מתחרות היום בימין. שתיהן מעריכות את נתניהו, אבל דעותיהן חלוקות באשר להמשך תפקודו. האחת קובעת שנתניהו צריך לזוז הצידה, שכן נזקו כיום עולה על תועלתו; השנייה משוכנעת שנתניהו חייב להישאר, גם מפני שאסור לימין לאפשר לרודפיו וליריביו לנצח, וגם מתוך תקווה שנתניהו יסב את אוסף כישוריו הייחודי לתיקון מערכות המדינה שיצאו משליטה.
שתי הקבוצות צודקות וטועות. טענת האסכולה הראשונה, שנזקו של נתניהו גדול מתועלתו, חוטאת בהסתכלות צרה. במובן המצומצם, הפוליטי, נתניהו אמנם חווה חולשה. הוא לא יכול להקים ממשלה, השמאל מונע הרכבת קואליציה עד שיזוז, והמדינה תקועה. אבל תועלתו האמיתית והגדולה של נתניהו נעוצה בכלל במקומות אחרים: מדיניות חוץ, מניעת משברים ביטחוניים, וניהול אחראי – יחסית לחלופות – של הכלכלה. תרומתו של נתניהו לנושאים הללו גדולה בהרבה מהנראה והידוע, בין השאר משום שהתקשורת שלנו עסוקה בעיקר ברכילות ובפטפטנות פוליטית, שרק עוינותה לנתניהו מתחרה בחיבתה אליהן.
האסכולה השנייה שוגה לגמרי בטענתה שנתניהו מתאים למאבק בדיפ־סטייט. יתרונותיו של נתניהו נמצאים במקום אחר לגמרי. הוא מדינאי יוצא דופן, פוליטיקאי יצירתי, מנהל משברים נדיר. נתניהו אנרגטי מאוד, אך ממוקד במשימות מוגדרות. כוחו של הדיפ־סטייט נעוץ בהפך הגמור. באמורפיות מבנית, במונוטוניות משתרכת, בזחילה תקשי"רית, בשעמומון משפטפטני, במנהלות מתישות ובפרשנויות מתפלפלות. נתניהו עסוק בניהול מדיניות לאומית. אין לו זמן, סבלנות או יכולת – וכתוצאה מכך גם רצון – לכלות את ימיו במאבק מתיש וסיזיפי בטרחנות הפקידותית. הוא איש ביצוע, לא אדם של מנהלות, רפורמות ארגוניות וחקר ביצועים.
הטענה המשמעותית יותר של האסכולה הזו היא שכניעה לרודפיו ויריביו תקנה להם ניצחון. קשה שלא להסכים. האופן הדורסני והלא דמוקרטי שבו מפילים את נתניהו מעורר תחושות קשות מאוד. ואכן מדובר במאבק עקרוני ולא אישי, משום שבאמצעים האלה, ברור לכול, אפשר יהיה להפיל כל ראש ממשלה. ראשי הממשלה הבאים, מימין או משמאל, ידעו שהם נתונים בצבת מערכת המשפט מיומם הראשון בתפקיד, ולא תיוותר בידם שום סמכות אמיתית.
אבל יש בעיה אחת עם הדרישה הזו, והיא שהקרב הנוכחי כבר הוכרע. נתניהו ובוחריו (כולל אני), והדמוקרטיה הישראלית בכבודה ובעצמה, כבר נוצחו על ידי המערכת. המאבק הסתיים באופן מעשי עם ההחלטה להגיש נגד נתניהו כתב אישום. גורלו של נתניהו מצוי היום במלואו בידי מערכת המשפט, והיא, ולא שום כנסת או ממשלה, עם או בלי חסינות (שגם אם תינתן תהפוך בעצמה לסוגיה שבית המשפט יכריע בה), תחליט על גורלו.
לנתניהו אסור כמובן ללכת למשפט. לא מפני שהוא אשם, אלא מפני שגם למערכת המשפט, כמו לכל מערכת אנושית, יש פוליטיקה. זיכויו של נתניהו יהיה הרשעה גורפת של מערכות האכיפה והמשפט – ואין שופט שיכול לקחת על עצמו מעשה שמשון שכזה, שימוטט עליו את כותלי היכלות הצדק בקביעה שראש ממשלה מכהן הודח משפטית על לא עוול בכפו. הסיכוי של נתניהו לנצח במשפט שקול לסיכוי שהיה לאלאור אזריה לצאת זכאי בבית משפט צבאי. השופטים ינווטו במבוכה בתיקים הקלושים, התפורים והרעועים, כדי שיוכלו לצאת עם משהו מרשיע – ואז ירשיעו במלוא חומרת הדין, כולל מאסר. הקרב המשפטי אבוד, ולכן לא נבון לכלות עליו עוד משאבים. היעד הדמוקרטי של החזרת השלטון מהפקידות לידי נציגי הציבור עובר למנהיג הימין הבא.
מוצא של כבוד
להערכתי נתניהו מבין זאת היטב, ובהיותו פוליטיקאי פרגמטי ויצירתי הוא מנסה לגבש אפשרות שלישית: להכתיב סוף מכובד יותר לכהונתו. כך יש להבין את מתווה ששת החודשים וסיפוח הבקעה ששמענו השבוע. לא קולות סיפוח אנו שומעים, אלא את קול ירידתו מהבמה של ראש ממשלת הימין שכיהן פה בעשור האחרון.
הכלל החשוב ביותר בפוליטיקה, מדגיש נתניהו עצמו ללא הרף, הוא לא לגלות חולשה. אנשים מחפשים בני ברית בעלי עוצמה. זה המפתח להצלחה. לכן נתניהו לא משדר חולשה אף פעם. אף פעם, עד השבוע. נתניהו הציב את עצמו השבוע בעמדה שהוא לא מכיר: עמדת החלש. פוליטיקאי כנתניהו לעולם לא יודיע על כך שזמנו קצוב, משום שמאותו רגע תומכיו כבר מחפשים לו חלופה, והיחלשותו צוברת תאוצה. כאשר נתניהו משדר מסר של שישה חודשים, עצם ההצהרה יוצרת מציאות שמכתיבה את סוף דרכו הפוליטית. נתניהו מבין זאת היטב, ולא היה עושה זאת לולא התכוון לפנות את מקומו.
האם האפשרות היצירתית הזו שנתניהו הניח על השולחן טובה? אני סבור שכן. ראשית, כאמור, הקרב בעניינו הוכרע. הוא עבר מהזירה הציבורית לזירה המשפטית, ומיותר לכלות משאבים על מאבק אבוד. שנית, אם יצליח נתניהו לספח את הבקעה, מה טוב. שלישית, העובדה שתימנע מערכת בחירות, טובה גם היא.
האפשרות הזו טובה לימין ולשמאל גם יחד. השמאל ירוויח את ממשלת האחדות שהבטיח וראשות ממשלה לזמן קצוב. לימין היא טובה, משום שאחרי שנתניהו ילך לטפל בענייניו המשפטיים, פרישתו תותיר אחריה ואקום מנהיגותי משמעותי, שיהפוך לזירת קרבות סוערת של יורשים פוטנציאליים. ההנהגה החדשה זקוקה לזמן שיאפשר לה לקום ולהתבסס, ולימין להתארגן מחדש.
אם הניתוח הזה נכון, אנו עומדים לחוות בחודשים הקרובים את סוף עידן נתניהו. אלא שבינתיים טוענים בכחול־לבן שמדובר בעוד תעלול פוליטי שלו. הטענה הזו כל כך מופרכת (כפי שהסברתי לעיל), עד שהיא מעלה את השאלה האם בכוונתם לתת לנתניהו את הסיום שהוא מבקש, או שגם אותו ימנעו ממנו.
השאלה "לפרוש או לא לפרוש", אם כן, התייתרה. נתניהו כבר הכריע בה. כעת כחול־לבן צריכים להכריע בשאלה: לנקום או לא לנקום? וזה הסיכון: אם ינקמו, ייתכן שלפנינו עוד טוויסט היסטורי. משום שאם יתעקשו ללכת לבחירות, ליברמן עוד עשוי להצטרף לממשלת ימין, או לחלופין, הימין עשוי להשיג הפעם רוב. לנתניהו זה כבר לא יעזור, מפני שמערכת המשפט לא תעצור, אבל לפחות יתברר שהנקמנות הילדותית של בכירי כחול־לבן עלתה להם בהקמת ממשלה. 
