אסטרטגיית הטווח הקצר: השיטה הייחודית של בנימין נתניהו

יש דרכים רבות לנתח אסטרטגיית פעולה של פוליטיקאי. על ליברמן, למשל, אומרים שהוא חידתי, שאי אפשר לצפות את צעדיו. זה נכון. על אהוד ברק אמרו שהוא מתכנן את צעדיו עם עץ קבלת החלטות של 20 סעיפים מבריקים, רק בלי לקחת בחשבון שאחד הסעיפים יכול להשתבש וכל התוכנית תתאדה. יעידו על כך הבחירות האחרונות, עם מקום עשירי במחנה הדמוקרטי וצפייה בכנסת מהסלון.

דווקא נתניהו, הפוליטיקאי הכי מסוקר והכי מנותח כבר שני עשורים, פועל בדרך עקבית ואפילו די פשוטה להבנה. עד היום לפחות. במשפט אחד: כשכולם עובדים במקביל, נתניהו עובד בטור. הטווח הארוך שלו מורכב מהמון טווחים קצרים. הטקטיקה היא האסטרטגיה. אצל נתניהו יש תמיד משימה אחת, שעליה הוא מסתער עם סכין בין השיניים. הורג טורקי ו(לא) נח. להלן: אסטרטגיית הטווח הקצר.

איך זה עובד? בבחירות 2015 נתניהו בישר לאומה שהערבים נעים לקלפיות באוטובוסים. אמירה שהיא, נאמר זאת בעדינות, נפיצה לטווח ארוך. היא סייעה לו לנצח, ואחרי הבחירות הוא התנצל במפגש מתוקשר עם בכירים בציבור הערבי. הטווח הקצר של נתניהו ניצח.

לאחר הבחירות האחרונות הקים נתניהו את בלוק 55 המפורסם. זה היה נראה לא טוב. הוא הותקף מכל עבר, ותמונתו יושב עם חבורה של גברים מגזריים ואישה אחת לא עזרה לו במיוחד. אבל זה לא הזיז לו. זה היה מדויק בטווח הקצר. זה עבד.

כאשר חשש מדליפה של בנט לזרועות גנץ, הוא העניק לו את תיק הביטחון היוקרתי. כל מה שהיה ביניהם נשכח. טווח קצר, ושוב – הסכנה חלפה.

כאשר לקראת תום 28 ימי המנדט של גנץ הוא זיהה סכנה, קטנה ככל שתהיה, של ממשלת מיעוט עם המפלגות הערביות, הוא פתח בקמפיין נגדי שכלל סרטונים, כנס מיוחד, ושימוש במקרה שהתגלגל לידיו – מערכה קצרה בעזה שאותה ניצל כדי לנזוף בח"כים הערבים בכנסת ולהתעמת איתם, לתוגת שוחרי ממשלת המיעוט. הסכנה חלפה.

הלאה. גדעון סער מודיע שהוא דורש פריימריז לפני תום 14 הימים שנותרו לפיזור הכנסת. נתניהו פועל בכל כוחו ודוחה את הפריימריז לאחר הפיזור הצפוי, מתוך הבנה ברורה שפריימריז לפני כן עשויים לתת לסער יתרון ברור, שכן בחירתו יכולה למנוע את פיזור הכנסת ובכך להעניק מתנה יקרת ערך בעבור חברי הכנסת של השורות האחוריות בליכוד. טווח קצר – הסכנה חלפה.

שעון החול

יש לומר ביושר: באסטרטגיית טווח קצר ישנה סכנה של נזק לטווח ארוך. בפרשת השבוע שנקרא מחר, לבן מבטיח ליעקב את בתו רחל תמורת עבודה של שבע שנים. אחרי שבע שנים הוא עורך לו חתונה. בחתונה, יעקב מגלה שהחליפו לו את הכלה. בסדר, אומר לבן, בוא נדבר על רוטציה. מי אמר שטווח קצר לא משתלם?

נתניהו, למוד ניסיון, יודע שהזיכרון של הציבור הישראלי ארוך כמו המרווח בין מבזקי החדשות, אם לא פחות. הוא מאמין שאין נזק תדמיתי שאי אפשר לתקן. ואם לא לתקן, להשכיח. ואם לא להשכיח, לייצר זיכרון חלופי. הכול טוב.

אז מה עכשיו? אם ליברמן לא יפתיע וייכנס לממשלת ימין צרה, לנתניהו נותרה עוד מטרה אחת קטנה: בחירות חדשות. אין לו שום יתרון בהליכה להסכם הרוטציה. ברגע שיחתום עליו, שעון החול שלו יתחיל לדלוף ומהר. הוא יהיה ראש ממשלה עם תאריך תפוגה של חמישה חודשים, כשמסביב יֵהום הסער. אסטרטגיית הטווח הקצר של נתניהו מחייבת בחירות: חסינותו לא תוסר, מדינת ישראל טומנת בחובה הפתעות יומיומיות שעשויות להזניק את כוחו, ובכלל – עצם המחשבה שהוא יכול להישאר ראש ממשלה לתקופה ארוכה מעניקה לו הרתעה ועוצמה שלא תסולא בפז בקרב עדר יורשיו הפוטנציאליים.

לנתניהו יש מטרה אחת: בחירות חדשות. אין לו שום יתרון בהליכה לרוטציה. הוא יהיה ראש ממשלה עם תאריך תפוגה של חמישה חודשים

ואם יצליח נתניהו, והשבוע יוכרזו בחירות שלישיות, מה יעשה? כמובן, יעבור למשימת הטווח הקצר הבאה: לנצח בפריימריז, או למנוע אותם. שום משימה אחרת לא תופיע לו ברדאר של הטווח הקצר. רק אז הוא יתפנה למשימה אחת, קטנטנה: לנצח בבחירות. בתקווה ששום משימת טווח קצר אחרת לא תעמוד בדרכו.

לא תמיד היה נתניהו חסיד של הטווח הקצר. בסוף שנת 2000, כשממשלת ברק קרסה, נתניהו ויתר על האפשרות להיבחר בקלות לראשות הממשלה בבחירות ישירות. הוא דרש גם את פיזור הכנסת, ומשזה לא קרה – הוא נשאר מחוץ למשחק ואִפשר לאריק שרון לקטוף את ראשות הממשלה. על הטעות הזו שילם נתניהו בהמתנה של עוד תשע שנים עד שחזר לשלטון. אפשר לשער שבאותם ימים התגבשה במוחו האסטרטגיה החדשה. היה לו זמן ארוך לחשוב עליה.

על הגלגל

כשהייתי פעם בהולנד בטיול משפחתי, שכרנו אופניים שיש בהם מושב מיוחד לילדים. אני הייתי הנהג, ואחרי שתי שניות נפלתי. הם הסבירו לי דבר פשוט: אם תסתכל על הדוושות – תיפול. אם תסתכל על הגלגלים – תתרסק. אבל אם תסתכל רחוק לעבר המקום שאתה רוצה להגיע, האופניים כבר יסתדרו וייסעו מאליהם. כך היה. הטווח הארוך ניצח את הטווח הקצר. אבל הפוליטיקה של נתניהו היא לא אופניים, פשוט כי נתניהו הוא לא מי שמדווש. נתניהו הוא כבר מזמן הגלגל עצמו, והמדינה נוסעת עם נתניהו כבר עשרים שנה לאן שהוא מוביל אותה. את הכיוון אמורים האזרחים לבחור בפתקי ההצבעה. רק שבישראל 2019, השיטה המוזרה הזאת פשטה את הרגל.

עם הישמע תוצאות מערכת הבחירות בשנת 1999, נתניהו הוספד באולפנים. לאחרונה שבתי לצפות בקטעים שליוו את ירידתו מהבמה ל"פסק זמן מהחיים הפוליטיים", כפי שהגדיר זאת לאחר תבוסתו לאהוד ברק. היה ברור אז שמדובר באפיזודה שחלפה. אחרי שני עשורים, כמאמר שירו של שמוליק קראוס, במקום השורה "שיבה זרקה במלך", נשארנו עם "רועד אותו מיתר עשרים שנה".

מספידיו הוספדו, קברניו נקברו, ולפחות עד עכשיו – אסטרטגיית הטווח הקצר עובדת לנתניהו לטווח די ארוך.