כוח הרצון: להשיב את ההרתעה הישראלית

האם תפיסת הניצחון של צה"ל השתנתה? נראה שלעצם העלאתה של שאלה כזו ככותרת לדיון בוועידת מקור ראשון יש משמעות. שהרי שאלה כזו לא הייתה נשאלת אם הייתה אחדות דעים בקרב הציבור, התקשורת ומקבלי ההחלטות בישראל. ברור אפוא שקיים ויכוח לא רק על האופן שבו צה"ל תופס כיום את מושג הניצחון, אלא גם בשאלה האם הוא מעוניין לנצח.

לפני כשלושה שבועות הוקדש מוסף 'שבת' של מקור ראשון לאישיותו ולפועלו של הרב שלמה גורן, הרב הראשי לצה"ל ולישראל. עצוב לומר, אך במאבק על הר הבית ומערת המכפלה, הוא הפסיד וכולנו הפסדנו. מי ש"ניצח" הוא משה דיין, אשר ראה במקומות אלה עול על הריבון היהודי בארץ ישראל. בראייה כזו של הדברים יהיה נכון אולי לומר שמעולם לא ניצחנו, כך שתפיסת הניצחון הישראלית לא השתנתה שכן גם בעבר לא שאפנו לכך. בשפת העם, ישראל תמיד ניצחה "בחצי כוח", אף שהיא מסוגלת ליותר.

ואולם תהיה זו ראייה צרה לבחון את ניצחונותיהם של ישראל ושל צה"ל רק מנקודת המבט של המקומות הקדושים לעם היהודי. ללא הניצחון הישראלי הבלתי נתפס במלחמת העצמאות, הניצחון האדיר של מלחמת ששת הימים, והיכולת להתגבר על האתגרים הקשים של מלחמת יום כיפור – מי יודע איפה היינו היום, אם בכלל. אבל דווקא בגלל אותם ביצועים מרשימים שהפגינו צה"ל והמדינאים בעבר, הציבור הישראלי מבקש היום לצפות באותן יכולות, או לפחות באותן שאיפות.

הדבר נכון בעיקר לסכסוך מול הפלסטינים, שהישראלים מרגישים מולו חסרי אונים. ולא משום שאנחנו חלשים מהפלסטינים, אלא דווקא כי אנחנו חזקים מהם. באופן אירוני הצליחו גופים אזרחיים כמו ארגוני זכויות אדם, לצד גורמים מדיניים ואישים המעוניינים ברעתה של ישראל, להפוך את יתרונה הצבאי של ישראל גם לחולשתה. כך הגענו למצב שבשנים האחרונות נשמעת יותר ויותר המילה "הכלה" בהקשרים צבאיים, ופחות ופחות המושג "ניצחון". לוחמי צה"ל, שנאלצו להתמודד עם הפרות סדר של פלסטינים ותומכיהם משמאל, הונחו "להכיל" את האירוע במקום לפזר ולסיים אותו בכניעת המפגינים. אכן לא מדובר בכניעה כפי שאנחנו מכירים מהמלחמות הקלאסיות, אלא כניעה המותאמת לסכסוך שאיתו אנו מתמודדים.

אזרחי איראן, שבימים אלו מוחים נגד משטר האייתוללות, מוכיחים שאפשר למרוד במשטרים האכזריים ביותר. הפלסטינים אינם מוחים כי הם מאושרים עם השלטון שלהם ומסכימים איתו.

כניעה במובן הפלסטיני תהיה בראש ובראשונה ההבנה שהם הפסידו. על אף כל ניצחונות ישראל לאורך השנים, הפלסטינים מעולם לא ויתרו על שאיפתם לשלוט בארצנו. הם גם לא יוותרו, שכן הדבר מנוגד לאמונתם הדתית. זה לא אומר שאין באפשרותנו לצמצם למינימום האפשרי את מאמציהם לעשות זאת. כניעה כזו יכולה להתבטא בהפסקתן של הפרות הסדר, בריחה מחיילי צה"ל ברגע שנתקלים בהם, או הפסקת הבלונים המעופפים.

ריסונים ובלמים

יאמרו אחרים שזוהי חשיבה תבוסתנית. שהרי ישראל היא מעצמה אזורית בעלת כוח צבאי אדיר, והגישה המבקשת להכריע את הפלסטינים מעניקה להם כוחות שאין להם. גישה זו, גם אם היא נכונה בחלקה, איננה אומרת שעלינו להשלים עם האלימות הפלסטינית. אין שום סיבה שצה"ל יגייס חיילי מילואים כדי לירות בבלונים. בדיוק כמו נסראללה, יחיא סינוואר צריך להתחבא בבונקר. תושבי עזה צריכים למרוד במשטר שלהם אבל זה לא קורה, והתירוץ בדבר החשש מחמאס לא מחזיק מים. אזרחי איראן, שבימים אלו מוחים נגד משטר האייתוללות, מוכיחים שאפשר למרוד במשטרים האכזריים ביותר. הפלסטינים אינם מוחים כי הם מאושרים עם השלטון שלהם ומסכימים איתו. אין להם בעיה עם ההסתה של הרשות הפלסטינית ועם הכספים שאבו־מאזן מבזבז על מחבלים, ולא מפריע להם שחמאס משתמש בכספי ציבור למען טרור.

אבל אנחנו לא פלסטינים, ואנחנו לא אמורים לחיות בשלום עם אלימות. השאיפה שלנו צריכה להיות גדיעת האלימות, ולא קבלתה בשוויון נפש. למדיניות ההכלה יש השפעה רעה על הדרך שבה ישראל נתפסת בעיני העולם. הכלה משמעותה פגיעה בהרתעה לא רק כלפי הפלסטינים, אלא של כל מי שמבקש לפגוע בישראל. הציבור הישראלי רואה את ההתנהלות של ישראל מול הפלסטינים ונזכר בערגה במלחמת ששת הימים או בלוחמים כמו מאיר הר־ציון.

השיחה שהתקיימה על פי הדיווחים בקיץ 2018 בין הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט לחבר הקבינט השר נפתלי בנט, מחדדת את הפערים הקיימים בנוגע לתפיסת הניצחון של צה"ל. לשאלתו של איזנקוט האם בנט מצפה להטיל פצצה על כל משגר עפיפונים, ענה בנט בחיוב. על כך השיב איזנקוט שהדבר נוגד את משנתו המבצעית והערכית. נראה שבנט מעוניין לראות את ישראל מנצחת כמו במלחמת ששת הימים, או לפחות מתנהגת כמנצחת. איזנקוט לעומתו מאמין שישראל חזקה דיה ולכן לא צריכה להגיב על כל בלון או "ילדה בת 12 עם מספריים". הפולמוס ביניהם מחזק את ההבנה שזוהי שאלה רלוונטית וחשובה מתמיד.

לפחות על פי הפרסומים, נדמה כי משנתו של כוכבי היא משנת הניצחון. אם בוויכוח בין בנט לאיזנקוט האחרון הוא שביקש לרסן את בנט, נדמה שכעת צריך כביכול לרסן את הרמטכ"ל. ולמה "כביכול"? כי אין שום דבר רע בלרצות לנצח.

נוה דרומי תנחה בוועידת מקור ראשון את המושב "המעז מנצח או רק לחזור הביתה בשלום: האם תפיסת הניצחון של מערכת הביטחון השתנתה?"

בהשתתפות: אלוף במיל' יצחק בריק | ח"כ יועז הנדל, כחול לבן |  תא"ל במיל' איתי ברון, סגן ראש המכון למחקר INSS | ד"ר רן ברץ | שמרית מאיר, פרשנית לענייני ערבים