בשתי השבתות האחרונות נפל דבר בישראל. אולי. אחרי 72 שנות שמירה יחסית על סטטוס־קוו, כעשרת אלפים חילונים הציפו מעבר לכל תחזית את מערך המיניבוסים החינמי בגוש דן. קשה לדעת אם המגמה הזאת תימשך או תדעך, אבל הדרמה האמיתית שהתרחשה הייתה אצל הדתיים, שהכו גם הם את התחזיות. מנהיגי השמאל־מרכז הצטלמו בתחנות 'דן' בפוזת רוזה פארקס בסיומו של חרם האוטובוסים של מונטגומרי, ובוודאי ציפו למתקפה ארטילרית נגדית ברגע שייראו בשמיים שלושה כוכבים. אבל מנהיגי הציבור החרדי והדתי הסתפקו במחאה רפה, כמעט אוטומטית, ועברו הלאה.
ב"סקר" שערכתי בטוויטר בקרב עוקבים דתיים שאלתי אם מיזם התחבורה הציבורית החדש מפריע להם. 61% ענו שלא. בפייסבוק השיעור היה מעט יותר מחצי מהמשיבים, רובם המכריע צעירים. לא מעטים מהם נימקו שכל עוד הדבר מתנהל בריכוזי אוכלוסייה חילוניים, אין להם רצון למנוע אותו. רבים אחרים טענו שיש להפריט את התחבורה הציבורית בכלל גם בימות החול, וכך לא נממן חילול שבת בכל מקרה.
מובן שאין פה מבחן שמתיימר לעמוד בסטנדרטיים סטטיסטיים מקובלים, אבל כפי שהעיר אחד המגיבים: עד לפני שנים בודדות קשה היה לדמיין אפילו שיח כזה אצל מספר גדול כל כך של אנשים יראי שמיים. השינוי הזה קשור בין השאר לגל הקפיטליסטי המפתיע ששוטף את צעירי הציונות הדתית בשנתיים־שלוש האחרונות. מתוך הציבור ששורשיו נטועים עמוק ב'הפועל המזרחי', שקידש את המדינה ומוסדותיה ושמנהיגיו הפוליטיים מתקשים עדיין להיגמל מרפלקס הדרישה לתקציבים ממשלתיים, הולך וצומח דור שדוגל בצמצום דרסטי של התערבות המדינה בחיי הפרט, בשוק חופשי ובליברליזם במובנו האירופי. הסחף הזה התממש לכדי יצור פוליטי ביזארי משהו במפלגת 'זהות'; המפלגה אמנם קרסה, אבל נדמה שהזרם איתן. הוא עדיין בחיתוליו, וכדאי לנקוט מידה של זהירות בטרם יותן האות לריקודי הורה בבית משפחת גרשוני, אבל קשה שלא להבחין בקשר בינו ובין הפיהוק המגזרי היחסי אל מול החילונים הנוהרים באוטובוסים.
במציאות הפוליטית בישראל, אין אמנה שתהיה מוסכמת על גפני וזנדברג. הסטטוס־קוו הקשיש לא יובא לקבורה בהסכם מקיף, אלא יטולטל ויתוזז לפי הלכי רוח עונתיים בקרב הציבור
לדעתי יש כאן לקח שאפשר ללמוד בנוגע לשינויים בסטטוס־קוו: ובכן, הם לא יקרו בהסכמה. לפחות לא בעתיד הקרוב. יחסי דת ומדינה מפרנסים לא מעט סימפוזיונים, כתבי עת ופוסטים בפייסבוק של מפלגות מרכז, אבל רובם ככולם יוצאים מנקודת הנחה שהפתרון בוא יבוא באמצעות הסכם כלשהו. אמנת גביזון־מדן למשל, שכבר הפכה לקלישאת יסוד בדיונים מסוג זה, מציעה פשרה הדדית על אופייה של השבת הישראלית: החילונים יסכימו לסגירת מתחמי המסחר, ובתמורה הדתיים יעשו קווץ' שיאפשר תחבורה ציבורית מצומצמת ופתיחת מקומות בילוי. השבוע מצא הרב מדן את עצמו זועק לבדו על פריצת הגדר בגוש דן, בודד במערכה מול החילונים שקודם גרמו לו לבלוע את הדגים המבאישים ועכשיו גם מגרשים אותו מהעיר, ברגל.
במציאות הפוליטית בישראל, אין אמנה על חיים משותפים שתהיה מוסכמת גם על משה גפני וגם על תמר זנדברג, אפילו לא על בצלאל סמוטריץ' ויאיר לפיד. בהתחשב במציאות הדמוגרפית, הפער הזה רק יחריף בשנים הקרובות. הסטטוס־קוו הקשיש לא יובא לקבורה סופית אחר כבוד בהסכם מקיף כלשהו, אלא יטולטל ויתוזז לפי הלכי רוח עונתיים בקרב הציבור. אבל בהחלט אפשר לנצל את המצב לכמה תיקונים קלים, טלאים, שיזכו לקונצנזוס. להלן רשימה, חלקית בלבד, של כמה הצעות ראשוניות:
1. להקים זרם חינוך ממלכתי־חילוני: כל הסקרים שנערכו הראו שרוב ההורים דווקא שמחים שילדיהם לומדים יהדות בבית הספר. זועקי ה'הדתה' במערכת החינוך מייצגים אמנם מיעוט, אבל הצליחו להתמקם בלב השיח הציבורי. ועדיין, בישראל שאחרי העידן הבן־גוריוניסטי אין סיבה לכפות על הורים שאינם מעוניינים בכך חינוך שביסודו הוא ערכי. מערכת שמסוגלת לממן ולתקצב מוסדות חרדיים שמסרבים ללמד ליב"ה, יכולה להכיל גם בתי ספר נטולי יידישקייט וסיפורי צדיקים, למעוניינים. כך, אלו החושדים שרפי פרץ מנסה להחזיר את ילדיהם בתשובה דרך חוברות 'ועוד אחת' יהיו רגועים, בנות השירות יוכלו להמשיך בפעילותן, ובשקט שישתרר נצליח אולי לשמוע קצת גם את עמדתו של הרוב המסורתי שבאמצע.
2. מופעים בהפרדה: בעוד הציבור הדתי מתחיל להבין שהוא לא יכול לכפות את כל ערכיו על המרחב הציבורי, חלקים מהציבור החילוני גילו את התענוג הזה רק לאחרונה, בגיבוי כמה פקידים משפטיים. משב הרוח הליברלי יכול לאחד קונצנזוס סביב בשורה חד־משמעית: המרחב הציבורי צריך להישאר ניטרלי מערכים של ציבור כזה או אחר. חושב שמופעי עירום הם חילול השם נורא? חושבת שהפרדה בין המינים היא עריצות כלפי נשים? תתווכחו ברדיו. אבל רחובה של עיר צריך להיות מסוגל להכיל את שני המגזרים מבלי שעובדי ציבור ייאלצו להכריע בין סולמות הערכים המתנגשים שלהם. סביב פיאסקו המופע בעפולה פרסם היועמ"ש מנדלבליט חוות דעת שמכשירה אירועים של רשויות מקומיות בהפרדה מגדרית, אם הם פונים לציבור המעוניין בכך. אלא שיום לאחר מכן אותו יועמ"ש פסל אירוע דומה בחיפה. הגיע הזמן להחלטה חד־משמעית.
3. תחבורה ציבורית בשבת בריכוזים חילוניים: ייתכן שזהו משלט אבוד, אבל כאמור, אין מספיק דתיים שמרגישים כרגע צורך להקיז עליו דם. יום לאחר התפוצצות מיזם 'נעים בסופ"ש' אפילו האדמו"ר מגור אישר לליצמן להשתדרג מדרגת סגן שר לשר בממשלת חילול השבת. מול חותמת כזו, מה יגידו אנשים כמו עומר אדם שאמנם גרר את הפסטיגל להפסיק הופעות בשבת, אבל גם מיטיב לסלסל איך אחרי הקידוש של יום השישי "נצא לבלות ונחזור בחמש או שש בבוקר". יש מי שסבורים שבמדינתו של העם היהודי, אחרי הדלקת הנרות בערב שבת האווירה הכוללת צריכה להיות אחרת, שקטה יותר, בלי אוטובוסים נוסעים ברעש. ייתכן, אבל הנה עדכון מהשטח: ציבור של עשרות אם לא מאות אלפי אנשים בעיקר לא מבין מדוע מי שנמצאים בשבת בבית הכנסת בגבעת־שמואל או בקדומים חושבים שעדיף שייסע לים במונית יקרה ולא באוטובוס זול.
אי אפשר להסביר לכל העולם את הקושי של דתי לממן מהכיס הציבורי תחבורה ציבורית בשבת, ובמקביל לדרוש מאזרחי ישראל לממן את מפעלות המגזר השנויים במחלוקת
4. הציונות הדתית צריכה להיגמל מתקציבים ממשלתיים: אי אפשר להסביר לכל העולם את הקושי של דתי משלם מיסים לממן מהכיס הציבורי תחבורה ציבורית בשבת, עבירה שדינה סקילה או כרת, ובמקביל לדרוש מאזרחי ישראל לממן את מפעלות המגזר השנויים במחלוקת. הדתיים־לאומיים, שהתרגלו בעבר לקבץ כספים מן הגורן ומן היקב כדי לקדם את מה שלתפיסתם קריטי לעם ישראל, התבססו בינתיים גם קרוב לצלחת השלטון וגם במקום טוב באמצע המדד הסוציו־אקונומי בישראל. אפילו יזמים שבאים מרצון כן ואמיתי לסייע לעם ישראל, חייבים להיות מודעים לכך שלא תמיד העם עומד ומוחא כפיים, ולעיתים חלקים ממנו אף מביעים שאט נפש. זה לא אומר שהם צודקים, אבל לא הוגן להוציא להם חשבונית. היה ראוי מאוד להרחיב כאן את הדיבור על המגזר החרדי ועל מוסד הרבנות הראשית, אבל זהו ניסיון להגיש הצעות בנות־השגה.
5. להחזיר את ברית האחים: אין כאן אמירה קונקרטית על המציאות הפוליטית המטורללת העכשווית, אלא קריאת כיוון כללית שיכולה להוביל למימוש ההצעות הללו ואחרות. ממשלת ביבי־לפיד־בנט של 2013 הבטיחה וניסתה לגייס את החרדים, לעצור תקציבים לישיבות, לחסל את העוני ולסדר מחדש את מערכת הבריאות. כל אלה, כידוע, לא קרו. אבל ההכרזה של צמד האחים ביום הקמתה כי "שמונים אחוז מהציבור מסכימים על שמונים אחוז מהסוגיות" נשארה נכונה גם עכשיו. בעסקי דת ומדינה, בין השאר, התגבש בישראל בשנים האחרונות קונצנזוס רחב למדי המשתרע מיאיר לפיד דרך עומר אדם ועד מתן כהנא, ובאמצע ציבור מסורתי ענק ונעדר ייצוג מספק. לדעתי, אם נזנח את הניסיון להגיע להסכם מושלם, אפשר להשיג איתו כמה הישגים על הדרך.
