יום הזעם שתוכנן בעקבות הצהרת הממשל האמריקני על אודות חוקיותן של ההתנחלויות, לא הצליח להתרומם. מצוות היום קובעת כי יש להסלים התפרעויות נגד יהודים וכוחות הביטחון הישראליים, ולתגבר את מוקדי השלכת האבנים ובקבוקי התבערה. כל המוסיף ויורה על נהגים חולפים, יוסיפו לו מן אללה. אולם מי שנסע בכבישי יו"ש בשבוע שעבר, ומי שעוקב אחר מספר פעולות האיבה השגרתיות בכבישי יו"ש – עולת התמיד מדי יום ביומו – לא חש בתנודה מיוחדת ביום שלישי. ימי זעם, על פי רוב, מורגשים בעיקר בגזרות הצבאיות, כשהמון להוט ומוסת מפנה את חיציו, צמיגיו ואבניו לעבר לוחמי צה"ל; אולם גם שם לא נרשמה הפעם היתקלות־יתר במפגנים אלימים מבית היוצר של הרשות הפלסטינית. אבל מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין שבאוניברסיטת תל־אביב, דווקא מודאג.
מילשטיין – בעבר הלא רחוק יועצו לעניינים פלסטיניים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, וראש הזירה הפלסטינית באגף המודיעין של צה"ל – טוען כי דלות הנענים לקריאת הרשות לא מפתיעה. לא משום שהכרזת פומפאו לא טורדת את מנוחת הפלסטינים, אלא משום שניתן לזהות בחברה זו ייאוש, בעיקר בקרב הצעירים. "פלסטינים רבים שעמם שוחחתי טענו שהייאוש הקולקטיבי מהנהגתם ומישראל מביא רבים לתמוך ברעיון המדינה האחת", כתב מילשטיין בדאגה במאמר באתר ynet, וציטט את טענת בני שיחו: "אם אין סיכוי לממש ריבונות ועצמאות, לפחות תנו לנו יכולת לנוע דרך נתב"ג, והעניקו לנו שירותים אזרחיים טובים וביטוח לאומי". לטענת מילשטיין, הצעירים הערבים, חשופים לרשתות חברתיות ולעולם ההזדמנויות שרשת האינטרנט מציגה בפניהם, מצויים בנקודת תפנית. חלומות החירות שלהם מומרים בחלום חדש: תעודה כחולה.
מתוך דאגתו של מילשטיין מתברר שלפחות על דבר אחד אנחנו יכולים להסכים: אחרי שנים רבות שבהן הימין מורד במשוואה "ייאוש פלסטיני שווה פרץ אלימות", הנה גם מומחי ביטחון נטולי שורשים בגוש אמונים מודים במופרכותה. שוב ושוב טענּו בדפים אלה כי האלימות הפלסטינית לא נובעת מתוך ייאוש, היא נובעת מתוך תקווה. אינתיפאדה היא לא פתרון מאולתר להוצאת אגרסיות, היא שאיפה להפחיד אותנו – האויב הציוני – במידה מספקת כדי שניסוג מעוד פלח אדמה, ועוד אחד. התקווה למדינה פלסטינית אינה עוצרת בקווי 67'; היא לא מכוונת לרשת את גוש עציון, שומרון או בנימין. היא מכוונת ליפו, לחיפה ולגליל. היא שואפת להיפטר מהביטוי העמוק ביותר של הישות הציונית – מדינת ישראל כולה. לשיטת מילשטיין, בני הדור הצעיר והמרושת של הפלסטינים גדלים בציפייה לנורמליזציה. בצדק רומז הכותב כי הם מודים בינם לבין עצמם שמצבם טוב לאין שיעור מזה של חבריהם או קרוביהם במדינות ערב. למעשה, הם יכולים להתקנא רק באזרחים הערבים שווי הזכויות שבישראל הקטנה.
הבעיות הדמוגרפיות ראויות למחשבה מעמיקה, ועדיין – לא פותרים חשש אפשרי אחד בחשש ודאי אחר. ההיסטוריה אולי "מעלה סימן שאלה כבד לגבי האפשרות לקיום אוטופיית המדינה האחת", כדברי מיכאל מילשטיין, אבל היא בוודאי מעלה סימן קריאה ברור מאוד לגבי קיום שפוי של מדינת ישראל כשפלסטינים יושבים מעבר לגדר
בדיוק מהקנאה הקטנה־גדולה הזו, מילשטיין חושש. "האיום על ישראל, כך נראה, אינו התפרצות אלימה אלא דווקא השקט הזוחל של המיזוג הגיאוגרפי, התשתיתי, הכלכלי והדמוגרפי היום־יומי. …באופן כמעט מרדים משתנה המציאות ביהודה ושומרון באופן שעלול להפוך בעתיד את ההפרדה בין שני העמים לבלתי אפשרית", מזהיר מילשטיין. ניחשתם נכון, על אף שהוא עצמו כותב שלא חייבים לקרוא "מדינה" לישות הפלסטינית שצריכה להתקיים לצידנו (לשיטתו ולשיטת השמאל), מילשטיין חרד מההתנחלויות, גם אם לא ציין זאת מפורשות.
"לימוד ההיסטוריה והנרטיבים הבסיסיים של ישראל והפלסטינים מעלה סימן שאלה כבד לגבי האפשרות לקיום אוטופיית המדינה האחת, ומחזק יותר את הסבירות כי בנקודת זמן כלשהי היא תהפוך למציאות בלקנית", אומר מילשטיין באקדמית את מה שאומר מחנה השמאל מאז שהשלום התפוצץ לו בין צומת פת לרחוב יפו הירושלמי. אכן, הבעיות הדמוגרפיות והאחרות שצצות נוכח המציאות הערבית־יהודית המשתנה, ראויות למחשבה מעמיקה ולא לזלזול בנוסח "סמוך", ועדיין – לא פותרים חשש אפשרי אחד בחשש ודאי אחר. ההיסטוריה אולי "מעלה סימן שאלה כבד לגבי האפשרות לקיום אוטופיית המדינה האחת", כדברי הכותב, אבל היא בוודאי מעלה סימן קריאה ברור מאוד לגבי קיום שפוי של מדינת ישראל כשפלסטינים יושבים מעבר לגדר.
שאלת האלטרנטיבה לפתרון שתי המדינות נידונה רבות בחוגי הימין, ולפעמים אפילו מצליחה לקבל תשומת לב סבירה בחוגי הנגד. אפשרויות עלו, סיעורי מוחות נסערו, תוכניות תוכננו, הרצאות הורצו. החשש של מילשטיין לא מופרך, פתרון ההפרדה שלו דווקא כן. ניסינו, מכובדיי, ניסינו את הדרך שלכם. אלא שגם אם תחתום על הסכם הפרדה מול שואפי הנורמליזציה, איכשהו יסתננו אליו טרוריסטים מתוך מערות תת־קרקעיות. מול הבטחות הגיבוי הבינלאומי אם רק ניסוג, אם רק נְפנה, נערמים עוד ועוד גינויי או"ם וצקצוקים משפטיים גולדסטוניים. הגורל היהודי הופקד כעת בידיים שלנו, של מדינת ישראל, אל תשחקו איתו פוקר. הרי גם כשהמזל עומד לצידנו, לא כל היושבים מסביב לשולחן משחקים לפי הכללים.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
