שניים־שלושה סקרי מנדטים בעיתונים ובטלוויזיה סדקו את ההנחה שהגשת כתב האישום נגד ראש הממשלה תכה בגרעין התמיכה הימני שלו, הבֵּייס המפורסם. לפי שעה מצבו שם איתן, כנגד כל ההערכות הפוליטיות וההיגיון הפרשני. גוש הימין לא רק שאינו מדמם מצביעים, הוא אף מתחזק קלות. תקווה חדשה הוצתה אפוא במעון המופגז בבלפור, להבת קרב התלקחה מתוך הגחלים העמומות. רק שקטני האמונה בימין לא יקלקלו עכשיו עם רעיונות הקרבת נתניהו והחלפתו, כמו אלה שהועלו לפני שבוע במקור ראשון במאמץ למנוע את הקדמת הבחירות. עד להודעה חדשה נתניהו לא הולך לשום מקום.
מתי תבוא ההודעה החדשה? אולי בעוד ימים רבים, ואולי עוד לפני שהשורות הללו יראו אור. תחושת המים העומדים בוגדנית לפעמים. רק הקרקעית יציבה: בנימין בן בנציון נתניהו משוכנע עד עמקי נשמתו שנעשה לו עוול נורא. הוא חושב שלימין אסור לסייע לעושי העוולה, ולו גם מתוך כוונות נאצלות או פרגמטיזם צרוף. אמנם ברור לו שלא כל הסתייגות ימנית מהמשך כהונתו בנסיבות הנוכחיות היא מעשה פוטש, אך לדעתו מדובר בטעות פוליטית קשה. הימין לא בהכרח יפסיד בבחירות הקרובות, אם אכן יוכרזו. נתניהו רק חושש שניתוחי מצב קודרים עלולים להיות נבואה שתגשים את עצמה, ולהשאיר את נאמני ארץ ישראל כעדר ללא רועה מול זאבי הנסיגות. "אם אלך עכשיו, הימין לא יינצל, הימין יוכה", התווכח השבוע עם ההיגיון של תומכי גדעון סער ושל יראי הבחירות. ארשת פניו שידרה עצבות מה, אך לא ייאוש.
חיישני בלפור מאותתים שכתב האישום דווקא משרת אותו אלקטורלית. השטח שוב משדר אנרגיות, כמו אלו שהניעו אותו לקלפי בבחירות אפריל אשתקד אחרי פרסום כתב החשדות. בבחירות ספטמבר היה שאנן או רדום, אבל כתב האישום הזכיר לו נשכחות. פצעים ישנים נפתחו.
במוצאי השבת שעברה צבאו אוהדי נתניהו רבים על גדרות המעון הממלכתי בירושלים. שלוש פעמים הם הפילו את הגדרות, לאושרו של בעל הבית ולחרדת מאבטחיו. קבלת פנים נלהבת במיוחד קידמה ביום ראשון את רעייתו שרה בחגיגת בר המצווה של מוישי הולצברג בכפר חב"ד. למחרת התקבל בחום באשקלון. בין לבין פורסמה רשימת העדים האינסופית במשפטו המתוכנן, וקוממה אנשי ימין רבים. הם מזדהים עם טענתו שמדובר במערכה כבדה נגדו, לא בהליך פלילי נורמטיבי, וסולדים מההילולה בשמאל. השמחה לאיד נעשית שם בשבועיים האחרונים ברוב טקס. מאיר שלו לדוגמה, חגג לא רק את כתב האישום נגד נתניהו אלא גם את מה שזיהה כמחיקתו הסופית מדברי הימים. בשבוע שעבר בישר לקוראיו שנתניהו "לא ייזכר בהיסטוריה בכל צורה שהיא… לא יהיה כלום כי לא היה כלום".
כיוון שבניגוד למאיר שלו טרם ניתנה לי הזדמנות להציץ בפסיקותיו העתידיות של שר ההיסטוריה, נבצר ממני לחלוק על קביעתו הנחרצת. אני רק יכול לשער שגם הוא לא באמת מתיימר למלא את מקומו של השר. לא עד כדי כך. מן הסתם הייתה זו דרכו היצירתית למחזר טענת שווא שמאלנית עתיקה, כאילו נתניהו הצליח לשבור את שיאי אורך הכהונה של דוד בן־גוריון רק בזכות רהיטותו ומרפקיו, לא בזכות הישג נדיר כזה או אחר. כמו אדמו"רי סאטמר, גם אדמו"רי השמאל מתכחשים בעקביות מופלאה למציאות: בעידן נתניהו הפכה ישראל מהבטחה גרידא למושא התפעלות בינלאומי. מדינות גדולות וקשישות ממנה מתקנאות ביכולותיה הכלכליות והמדיניות. לפני שבועות אחדים היא שובצה – לפי סקר רחב יריעה של השבועון U.S. News & World Report – בעשירייה הראשונה של רשימת המדינות החזקות בעולם, בין יפן לדרום קוריאה. מי חלם על הישג כזה אפילו בעידן המזרח התיכון החדש של רבין ופרס? מי זוכר שישראל כמעט פשטה את הרגל בתקופות בן־גוריון, בגין ושרון?
במרחבי הימין מזהים את ההישגים הללו ולכן רוחשים לנתניהו הערכה רבה. רק אנשי ימין מעטים רואים בו את כליל השלמות, אבל כולם מתרשמים עמוקות מיכולתו לצלוח את עידן אובמה בלי מדינה פלסטינית. שמונה שנים ארוכות הוא עמד בלחץ האדירים של נשיא המעצמה הגדולה בתבל. אובמה לא הצליח לגרור אותו בכוח לקווי 67'. ג'ון קרי לא זכה לקבל על גבו פרס נובל לשלום.
בקצה מסלול הייסורים של הממשל הוושינגטוני הקודם המתין לנתניהו ממשל החלומות של דונלד טראמפ, והוא הצליח לרתום אותו במהירות לאתגרי הימין משכבר הימים: ירושלים, רמת הגולן, מפעל ההתנחלויות ביו"ש. היום כבר ברור שטראמפ עמד גם מאחורי הצהרת הכוונות של נתניהו בעניין החלת החוק הישראלי בבקעה ערב הבחירות הקודמות. אפשר היה לעשות עם הנשיא האוהד עוד גדולות ונצורות אלמלא גל הבחירות שהתרגש עלינו בשנה האחרונה, ואולי עדיין אפשר. כפי שפורסם השבוע ב'ישראל היום', נתניהו אכן מאמין שבששת החודשים הקרובים אפשר להשלים את מהלך החלת הריבונות בבקעה, ולהסתייע באמריקנים לצורך הגשמתם של עוד כמה חזונות ימין ואתגרים כלל־ישראליים. אתגר איראן, למשל. לכן הוא התעקש על ששת החודשים הללו במשא ומתן עם כחול־לבן, ולא רק בגלל העניין המשפטי.
כידוע, אלה יהיו גם ששת חודשי העשייה האחרונים של דונלד טראמפ לפני הצלילה העמוקה למערכת הבחירות לנשיאות. אור ליום ראשון שוחחו שניהם ארוכות, כנראה גם על סוגיות הקרובות ללב הימין כאן. אם תפילו אותי, אמר אחר כך ראש הממשלה לאוזניים ימניות, לעולם לא תוכלו עוד לשחזר חלון הזדמנויות כה נדיר: נתניהו בבלפור, טראמפ בבית הלבן.
