כשנכנס לתפקידו כמפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך נתפס כמשיח. הוא הוקף מכל כיוון בדברי שבח והערצה, לא רק כי בבואו נמצא סוף־סוף מפקד לארגון החבוט, אלא בעיקר על רקע שנותיו המבריקות בשב"כ. לו, שלא כמו לגל הירש, הקצונה הבכירה של המשטרה כבר לא הייתה יכולה לתפור תיק.
אלשיך קיבל לידיו גוף כפוי טובה בהגדרה – המשטרה, שלא כמו הצבא, שנואה על ידי האזרחים – שהיה שרוי במשבר עמוק. באותם ימים, אם לחזור אחורה שנתיים־שלוש, ניצבים עפו הביתה בזה אחר זה, לאחר שנורמות הטרדת הנשים נחשפו לעין כול. הציפיות מאלשיך, אדם ערכי שיצא מעולם הצללים עטור תהילה, היו בשמיים.
מאז עברו הרבה מים בנהר. אלשיך עשה הרבה ושינה הרבה. מוקדם לדעת אם עניינית הוא מצליח בתפקידו. בשנה הראשונה לומדים, בשנה השנייה מבצעים. לפני השנה השלישית, שאלשיך מצוי באמצעה, עוד לא רואים תוצאות. מה שנותר אפוא הוא הדימוי התקשורתי, וכאן מתקבל הרושם שהמפכ"ל המהולל עושה את כל הטעויות האפשריות.
ראשונות הן ההדלפות. עם כניסתו לתפקיד הבטיח אלשיך לשים סוף לנגע. באופן מוזר משהו הוא טוען שכך אכן קרה. בשיחות סגורות מסביר המפכ"ל שאין הדלפות, ושעורכי הדין של הנחקרים, או גורמים אחרים, הם שמדליפים מהנעשה בחדרי החקירות. לא ברור אם אלשיך מרמה את עצמו או את הציבור עם ההסבר הזה, אבל בטוח שזהו שקר. אם כאשר דוד ביטן נמצא בעיצומה של חקירה, ללא עורכי הדין שלו, התקשורת יודעת לספר מה שאלו אותו, משמע שהמשטרה מדליפה. בניסוח אחר: האם המפכ"ל מצפה שנאמין שלא פקודיו אלא עורכי הדין של נתניהו תדרכו אתמול ושלשום את התקשורת על הדיון המכריע בתיקי 1000 ו־2000? יעקב וינרוט שיהיה בריא ועמית חדד זומנו לדיון ההמלצות ואנחנו לא ידענו? אי אפשר לקנות את הגרסה הזו.
ההמשך כלל את הדוברת מרב לפידות, שפעם אחר פעם מסבכת את המפכ"ל ומותירה אחריה שובל של רושם בעייתי. חוץ ממנה היה כמובן ליאור חורב. מילא, אלשיך טעה בפעם הראשונה ושכר את שירותיו של היועץ העוין בלי לדעת מי הוא, אבל למה להמשיך? לפחות בשלב הזה אדם חכם כמו אלשיך היה צריך להבין שדיון ציבורי מתנהל אחרת משיחת רעים.
אותו דפוס מוטעה בא לידי ביטוי גם בראיון המיותר ל'עובדה'. לציבור לא אכפת איך המפכ"ל ישן בלילה, זה לא מעניין ובטח לא חשוב. הציבור גם לא צריך לשמוע חידודי לשון של האותיות ב־י־ת־ן וב־י־ט־ן. את הבדיחה הלא ראויה הזו אפשר אולי לספר בליל שבת לחבר'ה. את האמון הציבורי היא מרסקת.
ובכלל, איזו סיבה עניינית יכולה להצדיק חשיפה חודרנית כזו של רב־ניצב, יהיה אשר יהיה, מול המצלמות? כלומר, כצופה וכאזרח המסמך של 'עובדה' היה כמובן מרתק, אבל מה הרוויחה ממנו המשטרה? כיצד שיפר הריאיון את השירות לאזרח? במה תרם לאמון הציבור בגוף שאמור לאכוף כאן את החוק? במה הועיל לאלשיך עצמו?
דבר מכל אלה לא קרה, ולמעשה קרה ההפך. גם בהאשמה הבלתי מבוססת של נתניהו בשיטות מאפיונריות, גם בהערות המיותרות כמו "אני לא עובד אצל נתניהו", אלשיך רק מעורר מיצים פוליטיים ומתנהג בזירה התקשורתית כמו פיל בחנות חרסינה. מפכ"ל, כמו רמטכ"ל, לא אמור להיקלע לאש המטווח הפוליטי. אבל אלשיך, פעם אחר פעם, נעמד מול מטרות. מ"אנחנו בישורת האחרונה", כפי שאמר לפני שנה על חקירות נתניהו, ועד הריאיון הבלתי נחוץ שלשום.
כפי שקורה לרבים מהביטחוניסטים שלנו, שלא מצליחים במעבר מהעולם המקצועי שהם מצטיינים בו לקרבות הבוץ הציבוריים־תקשורתיים־פוליטיים, נראה שגם אלשיך לא קלט את כללי השיח הציבורי ולא מבין כיצד דברים נראים בחוץ. הראיה: מאז שידור התוכנית כולם מדברים עליו, לא על חקירות נתניהו.
האפשרות האחרת כמובן היא שאלשיך דווקא קלט את שפת התקשורת והחל לדבר בה. אבל התרחיש הזה מחריד כל כך, שמוטב לעצום עיניים ולדמיין שהוא לא באמת קורה.
