מה בין אולמרט לנתניהו, אתם שואלים? למה הימין, שדרש את התפטרותו של האחד, שומר כל כך על האחר? קודם כול, טבע האדם שהוא עומד על הרגליים האחוריות לטובת נציג המחנה שלו ושליח הציבור הקרוב ביותר לתפיסת עולמו, וקצת נשחק כשעל הפרק עומד עניינו של היריב. תשאלו את יו"ר יש עתיד. כפי שהזכירה בשבוע שעבר סיון רהב־מאיר ב"ידיעות אחרונות", כשדובר באהוד אולמרט, ידידו העיתונאי הפופולרי יאיר לפיד כתב באותו עיתון: "אנחנו הופכים מדמוקרטיה לחקירוקרטיה. את החוק הצרפתי צריך להעביר ביום שאחרי אולמרט. אולי לפחות את ראש הממשלה הבא נצליח להציל". היום אותו לפיד הוא האיש שתוקע מערכת פוליטית שלמה תוך התעקשות שלא להצטרף לממשלת אחדות עם נתניהו, המסובך בחקירוקרטיה שנויה במחלוקת פי אלף מזו שסבל ממנה קודמו.
הפעם הדמוקרטיה גם אמרה את דברה בקול רם הרבה יותר. בניגוד לנתניהו, שקיבל את קולם של כמחצית מאזרחי המדינה גם כשכתבי האישום נגדו ריחפו באוויר הבחירות, אולמרט זכה לאהדה ציבורית חד־ספרתית בלי קשר ממשי לחקירותיו. אבל הרבה מעל אלה מרחפות כמה סוגיות שעושות את כל ההבדל בין שני המקרים. אין פה הצדקה, רק העלאת נקודות שיכולות להסביר למה בזמנו התנערו האזרחים מראש הממשלה החשוד, בעוד כיום אותם אנשים דווקא תומכים בראש ממשלה שנקלע למצב זהה:
כי המושג "מושחת" מתיישב הרבה יותר בנוחות עם מעטפות עמוסות שטרות ירוקים, והרבה פחות עם שמפניה ורודה שנלגמת בשני שלוקים או סיגר מתכלה ונטול אריכות ימים.
כי 60 אלף שקל הם שוחד מוחשי שאנחנו יכולים לראות, בעוד המושג המופשט "סיקור חיובי" משאיר אותנו בעיקר נבוכים.
כי אנחנו מסוגלים להסתכל על מפלצת הבנייה הולילנד ולהבין את ממדי הרווח שם, אבל לא מבינים מה רוצים מהחיים שלנו עם x אחוזי בעלות בבזק שמתמזגים עם y אחוזים בוואלה. את המחשבון המדעי שלנו הפקרנו דקה אחרי שסיימנו את הבגרות במתמטיקה, רגע לפני שקיבלנו את זכות הבחירה. אם פספסתם אותנו, האזרחים; אם לא הצלחתם לשכנע אותנו במוצקות הטיעונים, הפסדתם את האמון הבסיסי במערכת הצדק המקומית. במדינת ישראל אין חבר מושבעים, אבל הקהל שצופה במשפט הראווה הזה לא מצליח להבחין באמת בין הטובים לרעים.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
