קשה לומר שפרשיית עיוות נתוני הגיוס של חרדים לצה"ל, שנחשפה בשבוע שעבר ברשת ב', מפתיעה. לפני כשנתיים חשף העיתונאי קלמן ליבסקינד את המניפולציה שעשה צה"ל במספר הבנות הדתיות המתגייסות לצה"ל, וזאת לפי מחקר שערך אריאל פינקלשטיין. אלא שהמקרה הנוכחי חמור פי כמה. בנושא גיוס הבנות הדתיות היה מדובר כנראה במניפולציה לצרכי תעמולה, ואילו כאן כבר מדובר בנתונים שנוגעים ליעדי גיוס שנקבעו לצה"ל מכוח חקיקה והחלטות ממשלה, לא עניין צה"לי פנימי. עם זה, חשוב לומר שנתוני גיוס החרדים כשלעצמם אינם חשובים מאוד. זה לא הסיפור הגדול בנוגע לחברה החרדית. הסיפור הגדול הוא בתחום החינוך שם, כי הוא כבר נוגע לחברה הישראלית כולה.
במשך שנים רווחה בציבור הסברה שלפיה העוני בחברה החרדית הוא תוצאה של שיעור התעסוקה הנמוך וכי שיעור התעסוקה הנמוך הוא תוצאה של הקשר שיצר החוק בין שירות צבאי לתעסוקה. ואולם, מי שעוקב אחרי מה שקורה בשנים האחרונות בתחום הזה מבין שהבעיה במקום אחר. כדי להבין אותו טוב יותר צריך להרחיק לרגע אל מעבר לאוקיינוס.
אחת הטענות המקובלות בדיון על החברה החרדית בארץ אמרה כך: תראו מה קורה באמריקה. שם אין חובת שירות צבאי ואין מדיניות קצבאות נדיבה. התוצאה היא שהחרדים עובדים לפרנסתם, והכול נפלא. אז האם באמת הכול שם נפלא? מי שצולל לנתונים מגלה שהחברה החרדית האמריקנית, ובוודאי החלק שלה שמקיים אורח חיים חרדי קלאסי, היא חברה ענייה מאוד. למעשה אחת מקבוצות האוכלוסייה העניות בארצות הברית.
לאחרונה ביקר בישראל האדמו"ר מסאטמר ויליאמסבורג. חסידיו מתגוררים, כפי שאפשר ללמוד מהשם, בעיר גדולה בעלת אוכלוסייה מגוונת. חסידי הפלג השני בחסידות סאטמר מתגוררים בעיר קטנה, ג'ואל־טאון, או בשמה החסידי קריית־יואל. מתברר שעל אף תדמיתה של סאטמר כחסידות עשירה, קריית־יואל היא הענייה בארצות הברית. גם שכונות ועיירות חרדיות אחרות בארה"ב ניצבות בתחתית הסולם הסוציו־אקונומי האמריקני. חלק ניכר מתקציב הסיוע הסוציאלי של הפדרציות היהודיות הגדולות בארה"ב, תקציב שמגיע מתרומות של יהודים רפורמים וקונסרבטיבים, מופנה לסיוע סוציאלי לקהילות אלו, שבדרך כלל אינן חברות בפדרציות.
מאחר ששירות צבאי אינו עומד שם על הפרק, וגם שיעור התעסוקה די גבוה, עולה כמובן השאלה מדוע זה המצב, והתשובה פשוטה: בישראלית קוראים לזה "לימודי ליבה". אחינו החרדים בארצות הברית, ממש חלק הארי של החרדים בארץ, אינו לומד לימודי חול או לומד אותם ברמה נמוכה מדי. לכן גם כשהוא עובד לפרנסתו, הוא עושה זאת ברמת השתכרות ממוצעת נמוכה. כמובן, יש חריגים, אבל הם לא המספרים הגדולים. קבוצת אוכלוסייה שאינה לומדת לימודי ליבה ברמה גבוהה דיה תהיה ענייה תמיד. אין דרך לרבע את המעגל הזה.
נתוני מדדי החינוך של OECD שפורסמו בשבוע שעבר והצביעו על מצבה העגום של מדינת ישראל – מטעים. המצב האמיתי גרוע הרבה יותר, משום שמרבית התלמידים החרדים כלל אינם נבחנים במבחנים האלו. לו היו נבחנים, ישראל לא הייתה בתחתית סולם ה־OECD, אלא אי שם באזור העולם השלישי. הסיבה שבגללה החברה החרדית בצפון אמריקה פחות או יותר "מסתדרת", והמדינה אינה ניזוקה ממנה, היא שיחסית לאוכלוסיית ארצות הברית, החרדים הם אפילו לא שתי עשיריות האחוז. בארץ, לעומת זאת, כמעט רבע מהילדים בחינוך היסודי לומדים במערכת החינוך החרדית. המשמעות היא שבתוך שנים לא רבות רבע מאוכלוסיית הבוגרים במדינת ישראל תהיה אוכלוסייה של בוגרי מערכת החינוך החרדית, ואת ההשלכות של כך לא קשה לנחש.
חשוב להבין: בניגוד למה שמנסים לטעון פעילים חרדים מסוימים וגם חברי הכנסת החרדים, אין לנושא הזה פתרונות קסם. אי אפשר להשלים 12 שנות פער בלימודי יסוד של מקצועות הליבה בשנה של מכינה קדם אקדמית. שיעור הנשירה של תלמידים חרדים מלימודי השכלה גבוהה הוא מטורף. אלה ששורדים מקרב בוגרי מערכת החינוך החרדית בלימודים אקדמיים של מקצועות שהכנסתם גבוהה (לא לימודי משפטים במכללות פרטיות שמרבית בוגריהן אינם צולחים את בחינות הלשכה), הם רק הגאונים, 20 האחוזים המוכשרים ביותר. כל השאר מוותרים מראש או נושרים בדרך. אין קיצורי דרך בלימודי ליבה. אי אפשר "להשלים כל מה שצריך" כדברי אחד מחברי הכנסת החרדים, כאשר אתה אברך נשוי בן 23 ולך 2־3 ילדים וטרדות פרנסה וניהול בית, אם אינך מוכשר במיוחד, ובתוך כל חברה לא כולם מוכשרים במיוחד. בניגוד למיתוס, הלימוד בישיבה מכשיר את בוגריו באופן מוגבל בלבד ללימודים אקדמיים ולשוק העבודה המודרני של המאה ה־21.
בעיית הבעיות של המשק הישראלי, כמעט לדעת כל הכלכלנים, היא בעיית הפריון. העובד הישראלי מייצר בממוצע פחות מעמיתו בכל המדינות המפותחות כמעט. יש לכך כמה סיבות, אבל אחת הסיבות הכי מובהקות, כנראה, היא רמת ההכשרה הנמוכה של העובדים הישראלים. בקצה הפירמידה של הסטארט־אפ ניישן שנבנתה כאן בארבעת העשורים האחרונים יש קבוצה מוכשרת מאוד ומשכילה, אבל העובד הישראלי הממוצע לא שם. יתרה מזו, דווקא הכניסה המסיבית של חרדים לשוק העבודה היא משקולת על נתוני הפריון, משום שכמו שכבר הסברנו, רובם נאלצים לעבוד בעבודות שהפריון בהן נמוך יחסית. אז נכון, עצם כניסתם של חרדים לשוק העבודה העלתה את התוצר, אבל התרומה הזאת נבלמה, משום שההשתלבות שלהם בעבודות שהפריון שלהן גבוה היא נמוכה יחסית.
מדינת ישראל נהיתה מדינה שהתוצר לנפש שלה הוא של מדינה מפותחת (אם כי בתחתית הסולם של המדינות המפותחות) בתקופה שבה החברה החרדית הייתה קטנה יותר, וחלקה במשק הישראלי היה קטן יותר. ככל שהיא גדלה, השפעתה על מצבו של כלל המשק וממילא על חוסנה של המדינה הולכת ונהיית קריטית יותר ויותר. לישראל המצב הכלכלי הוא שאלה קיומית משום שרק היתרון הכלכלי העצום של ישראל על שכנותיה מאפשר לה את היתרון בעוצמה הביטחונית. בלי משק חזק אין כיפת ברזל ואין טנק מרכבה, אין תוכנית חץ ואין טייסות F־35. ישראל קטנה ולכן רק עוצמה כלכלית יכולה לאפשר לה עוצמה צבאית. לעוצמתה של מדינת ישראל לא חשוב מאוד כמה חרדים יתגייסו לצבא, ואפילו לא חשוב מאוד עצם הנתון של כמה חרדים משתתפים בשוק העבודה. הנתון הקריטי הוא ההשכלה.
אז מה עושים? פתרון קסם אין כאן. הרי מדובר בסיפור שיש לו היבט אידיאולוגי, ולכן טיפול בו מורכב הרבה יותר מבעיית החינוך הקשה מאוד במגזר הערבי, למשל. ראשית חוכמה חייבת לבוא אפוא הבנה מלאה של הבעיה על כל עוצמתה, והכרה שמדובר באתגר אסטרטגי ולא בעוד אחת משלל בעיות שנמצאות ברגע נתון על סדר היום. אחרי שסדר הגודל של הבעיה יופנם יהיה אפשר להתחיל לפעול, ולנסות לפחות לצמצם את הבעיה. יש הרבה מאוד דברים שאפשר לעשות כבר בנקודת הזמן הנוכחית, אך לפני הכול דרושה התגייסות נפשית וארגונית של קובעי המדיניות, כדי להתחיל לעשות אותם.
