זו לא הייתה הפקה יקרה, ממש לא. בלי מתקנים מיוחדים, בלא תפאורה נוצצת של במת הופעות. רק אולפן רגיל וכמה נקודות שידור מפוזרות ביישובים שונים בארץ. בדיוק בגלל זה, הריאליטי ההוא היה ביצת זהב. מחירי הפרסומות שברו את כל השיאים, וכל המדינה דיברה רק על זה. ערוצים מתחרים שיבצו באותה שעה תוכניות מהעבר. היה להם חבל להשחית כסף על זמן שידור אבוד מראש.
כן, הייתה התלבטות אם נכון להתחיל דווקא מראש הממשלה. אם אין טעם לפגם בכך שמי שעומד בראש הפירמידה נבחר להיות הטסט־קייס, הנאשם שיככב במשפט הריאליטי הראשון. לבסוף הוחלט, בהשראת כתב האישום, שזה בסדר. מבחינת הרייטינג זה היה יתרון אדיר – דחיפה לפורמט החדש.
את התמהיל של נקודות השידור והאנשים שאיישו אותן קבעה חבורת סוקרים. לתוכנית גויסה סוללת משפטנים שנבחרו מתוך רבים שחלמו להשתתף. הם יועדו לתת נופך מקצועי לעונה הראשונה, לתבל אותה בפרשנות של מומחים באשר לסיכויי הצדדים בכל שלב במשפט. שרביט ההנחיה ניתן, איך לא, בידי אסי ורותם, שהיו המבוקשים ביותר בתחום. וכן, גם תובע וסנגור היו שם, ושלושה שופטים. אמיתיים. שמכהנים בבתי משפט מחוזיים בישראל. משפט או לא משפט?
מדי ערב הוקרנו סרטונים מתוך החקירות, נשמעו עדויות והוצגו מסמכים. גם טענות על שיטות החקירה הושמעו שם, וקטעי עיתונות שעסקו בפוליטיקאים שעברו עבירות דומות (לכאורה!) ויצאו בלי פגע. מדי פעם עבר השידור לשדרנים בנקודות השונות, ושאלו את אנשי קבוצות המיקוד לדעתם על הראיות שהוצגו. מעניין היה לראות כיצד עפולה נטתה לטובת ראש הממשלה, בעוד כפר־שמריהו הייתה תמיד נגדו.
רק אירוע אחד קטן, שנשכח עד מהרה, העיב קלות על ההצלחה המטורפת של "המשפט". היה זה קשיש שעבר במקרה ליד קבוצת המיקוד הנתנייתית בפארק העירוני, וצעק באמצע השידור החי: "מה עם הסוביודיצה?"; "סוב מה?", שאלה אחת מחברות הקבוצה. "אתה יכול להסביר לי מה הוא אמר?", פנתה לגבר שישב לידה. "אין לי מושג", הוא ענה ומשך בכתפיו.
נראה לכם? מתחשק לכם משהו כזה? ברור שלא. אבל חברים, אנחנו נמצאים בסרט הזה. יותר נכון, בריאליטי הזה. זה התחיל בדיווחים יבשים על חשדות, חקירות, הגשת כתבי אישום ומהלכים של משפט. זה נמשך בתפקיד חדש בתחום החדשות – כתבים לענייני משפט. אלה החלו ללקט כל בדל מידע על מהלכים של חקירות, אמירות של עדים וראיות נסיבתיות. בהמשך, אנשים מתוך המערכת תרמו לחגיגה בהדלפת חומרי חקירה שמתאימים לעידן האלקטרוני – סרטונים מתוך חקירות שאפשר להקרין בטלוויזיה, ובעזרתם להרוויח עוד כמה שקלים על פרסומות. ואז נוספה הפונקציה של הפרשן המשפטי, שכמו בתחרויות ספורט או ב"נינג'ה ישראל" אחראי להעריך את מצב הנאשם עקב הראיות שהוצגו בתקשורת. בלית ברירה נאלצו הסנגורים לרדת למגרש, להציג את הגרסה של מרשיהם ולדחות את הראיות שהוצגו נגדו. לתפקיד השופטים ליהקו אותנו – צרכני התקשורת. אך בשונה מהמשפט של פעם, המשפט הזה מתנהל על בסיס ראיות חלקיות, שמועות וספינים שנרקחים בשני צדי המתרס.
השתגענו לגמרי. מרוב שהתרגלנו אנחנו כבר לא שמים לב. בשנה האחרונה לא פגשתי אדם אחד שאין לו דעה בשאלה אם נתניהו אשם או חף מפשע. גם אני, לבושתי, גיבשתי עמדה בשאלה הזאת. איך אפשר שלא, כשאתה שותף למשפט ציבורי?
זה לא התחיל בתיקים האלה, ברור. קדמו להם תיקי דרעי ושרון, קצב ואולמרט, הירשזון וחיים רמון ורשימה ארוכה של ידוענים. הפעם, כיאה לתיקים של ראש ממשלה, זה שבר שיאים. המשפט הצפוי לראש הממשלה כבר יהיה סוג של אנטי־קליימקס. כמעט הכול כבר מוכר, את הכול כבר שמענו. "שישלחו אותו כבר לכלא, את המושחת הזה", חושב חצי אחד של העם. "זו סתם רדיפה, עלילת דם. לשחרר אותו מיד!" חושב החצי האחר. רבים אומרים, בצדק, שלא משנה מה יפסקו השופטים, גם אחרי המשפט כל צד ימשיך להאמין בצדקת טענותיו. ולא רק בגלל הרגשות החזקים שמעורר המשפט הזה וההשלכות הפוליטיות שלו, אלא גם משום שכל צד משוכנע שהוא ראה את הראיות, הבין במה מדובר ויכול לפסוק בעצמו.
אנשים אומרים לי שאת הגלגל אי אפשר לעצור. אי אפשר לחזור לעידן שלפני הרשתות החברתיות. גם על טרור המתאבדים אמרו שאין מה לעשות. אבל ברגע שהקברניטים הבינו שהדבר בנפשנו, הם פעלו וחיסלו את התופעה. חוץ מזה, גם קיומה של תקשורת מפותחת אינו מחייב שידור סרטונים מחדרי חקירות. אפשר לפחות לוותר על כמה יסודות של המשפט התקשורתי, כדי לצמצם את עיוות הדין. זה תלוי רק בנו.
